ואלה היו מסעותיו של אינגראן ורטהו:
http://www.pundak.co.il/forums/viewtopic.php?f=9&t=37774 http://www.pundak.co.il/forums/viewtopic.php?f=9&t=37862
1
דממה הלכה אחרי ההלך חפוי הראש לתוך מגורי החניכים המחוננים. הוא עדיין לא התרגל למראה הזקיפה האלפית והיא לא התרגלה למראה ההלך. חוסר משוא הפנים ונכונותו לקבל את האחר הביאה לכך שמרבית החניכים המחוננים היו פיות עם קומץ אשפי קרב שידעו יותר מדי מכדי שיכשירו אותם מחוץ לעיר. אינגראן יכל לספור על אצבעותיו – אצבעות ידיו ורגליו – את כמות החניכים המחוננים שחלקו איתו את תחושת מיעוט נרדף בקרב הפיות. מעמדו כגיבור מלחמה – הודות לעובדה שמצא את המגלגל האחרון בכל העולמות – הביא לכך שיחלוק את מגוריו עם מכשפת מתכת שווה ביותר. היא הייתה מה שנקרא בעגת אשפי הקרב משליכה – אחד מהסוגים הנפוצים ביותר בקרבם – ומסיבה שנשגבה מבינתו של אינגראן הסתבכה עם הבואת'יאנים. הייתה עוד בת שם: וארנה קנדריק. היא הייתה המיעוט שבמיעוט. היא לא הייתה אשפית קרב כלל – פשוט בעולמה הבואת'יאנים לא יכלו להקים מסגרות להכשרת חניכיהם. אינגראן יצא איתה.
"האם אתה מלקק?"
אינגראן הסיט את ראשו למשמע השאלה הדוחה. מתישהוא בעבר גילה אשף קרב סומנרי לחבריו את נפלאות הליקוק. צוד אלף, פשוט את עורו מעל גופו, תמליח את רצועות העור והנה לך רצועה לליקוק. אמרו שזה חזק כמעט כתמד.
"את מדברת אליי?"
האלפית הייתה אדומת שיער ועיקולי גופה היו משוחים באדום... או, אינגראן ידע שכמו כל דבר שקשור לאלפים, אחרי שראית את בגדיהם היית צריך תמד. הבוקר שאחרי זה איזן בין שתי החוויות הנוראות באותה המידה. משום מה, אינגראן מצא את עצמו עדיין בגבולות הצלילות המתקבלת על הדעת.
"אני מדברת אליך, גזען מטונף שכמוך."
גזענות זה להתייחס לאחר כמו לחרא. אינגראן תמיד כיבד את האלפים כמו האסון שהם היו. הוא לא חשב שאפשר לקרוא לו גזען לפי ההגדרה במילון. הוא עדיין לא הבין מדוע הזקיפה דיברה אליו אם היא לא סובלת אותו במבט ראשון.
"אני לא יכול לעשות אותך לבואת'יאנית."
הזקיפה עיוותה את פניה. הפנים היו, כמו כל דבר אחר, בגדר המלצה בלבד. פיה של הזקיפה נע מעל אפה כשענתה: "אם איעלם יום אחד, תחפש אחריי. האם אתה מסוגל לעשות את זה, אינגראן ורטהו?"
וההלך הרים את רגלו האחורית ופתח במנוסה לתוך מגורי החניכים המחוננים.
2
לפחות הפעם איאורדו לא יוכל להתגנב מאחורי גבו ולסחוף אותו להרפתקה מצמרת שערות אף. הוא עמד לפניו ולפני הכיתה כמדריכם לאחר שהוציא את האבן הקטנה בהתערבות בין הבואת'יאנים מי יחנך את החניכים המחוננים. לפחות כך אינגראן חשב. הוא כבר נאלץ להעמיד במקומם את החניכים הגמדים – הם תהו למה ההתבגרות שלו לוקחת כל כך הרבה זמן. אחרי כמה פעמים, אינגראן הבין שאיאורדו היה כבר צריך בגובה הברך שלו מזמן.
"הפעם נתרגל את אצבעות האבן." אמר איאורדו, זוכה לגבה מורמת מאינגראן. אצבעות האבן הייתה הכפיתה המוחלטת של המתאבקים. זה לא היה בדיוק מהלך לחימה. השתמשו בזה כדי לנטרל יריב שהתקדם יותר מדי בקרב איתך – ועמד להביס אותך. היה רק אדם אחד ששלט במהלך הזה בצורה מושלמת – טוילאר מלירן.
"כידוע לכם, במהלך שירותכם כבואת'יאנים, אתם תתקלו באויבים אימתניים. חלקם, חס וחלילה, עשויים לנווט את הקרב המכריע איתם לטובתם." הסביר. מטרת המסדר הייתה, כמובן, הגנה על הקוסמים משואה נוספת. אינגראן הכיר לפחות רצען אחד שלא קיבל את הפרשנות של הבואת'יאנים לאכיפת האמנה. אחד מגורי הענקים היפך את עיניו השונות מזו מזו. אינגראן קילל את האיסור לשתות תמד במהלך השיעורים. זו התרופה הטובה ביותר לגלגול עין ענקית. הוא עכשיו יצטרך לזכור את זה.
"המונח שאנחנו משתמשים בו הוא נטענים. מותר לבואת'יאנים להיות נטענים – לא רק לאויבינו." אמר איאורדו וקרץ לאינגראן, מעלה את זכרו של קרב מסוים, הקרב שסיים את הקריירה שלו כמתאגרף. האם איאורדו הציע הרגע את זה? לגזור על אויביו גורל גרוע ממוות?
"יופי, הוא מגיע לחלק מעניין." קראו החניכים הגמדים, מכים באגרופיהם זה בזה במחווה אחאית, "איך גונבים קסם."
איאורדו סיים ואמר: "אני אראה לכם מהלך. היות ואני ילד מגודל, אצטרך לצורך התרגול את כל החניכים הגמדים. העובדה שאם נקבץ את כולכם ביחד לא נקבל את כל הקסם שיש בבן אדם בוגר לא משנה את העונג שאשאב מהמהלך. התייצבו."
כל עשרת החניכים הגמדים הסתערו עם ידיהם דמויות המפסלה. בשלב הראשון נראה שאיאורדו נפל רק מהכמות. הם גם היכו אותו בכפות ידיהם שנועדו לחצוב, לסתת ולשאת אש. בשלב השני איאורדו נעלם, חומק במהירות. החניכים הגמדים התארגנו מחדש והסתערו לעברו.
השלב השלישי התחיל במתקפת הנגד של איאורדו – כפות יד פרושות בהן היכה בעשרת חניכיו. למוות. רק שהוא עצר לפני שסיים את המכה.
"גם אני הייתי מעדיף לרדוף אחרי קוסמים שמפירים את האמנה אך גמישות, יציאה מאיזור הנוחות וחזון הם הקרניים שעליו נחה מהותו של הבואת'יאני." הסביר איאורדו, נותן לחניכים הגמדים לזחול בחזרה אל שורות חבריהם. "יכולתי להביס אותם קודם אם לא הייתי צריך להראות את המהלך. עכשיו, חניכים, מה הייתה הטעות הראשונית שלהם?"
"הם השתמשו רק במהלך אחד בקרב." ענתה ורנה קנדריק, החברה שלו.
"רואים שהיה לנו טעם טוב בנשים השנה. נסו להיות פחות צפויים ואולי תסיימו כמוני, מדריך חבורת זאטוטים איך להישאר בחיים אחרי קרב לחיים ולמוות." השיב איאורדו, מעצבן אותו בעוד קריצה. לא שזה היה סוד מוחלט בהחלט – העובדה שהוא לא יוצא עם הבחורה שהמסדר ייעד לו אבל לאדם מותר לבחור.
"ועתה, אחלק אותכם לזוגות ואתן לכם להשפיל את עצמכם." אמר איאורדו, בחיוך מרושע והתחיל לקרוא בשמות ואז אינגראן ראה שהוא צימד אותו עם מכשפת המתכת השווה. היה לה איזה שם מסובך להגייה שלא הצליח לבטא. הוא נשאר עם מכשפת מתכת שווה. לא שהיא הבינה מילה משפתו, המכשפה.
מכשפת המתכת הייתה שחורה כברזל. הרעלת המתכת הנצחית של הגזע שלה הפכה את עורה לשחור במקום להיות לבן. הוא לא יכל שלא להסתכל על החניכים הגמדים שהסתדרו מול היריבים האנושיים שלהם. הם עדיין הסתררו – מתאוששים מהכמעט-מוות של הקרב הקודם. הגמדים היו אחראים למצבה. אינגראן נכנס לעמדת קרב.
אצל משליכים, החלק בו שוכן הכח הוא הזרוע, לא כף היד כמו אצל המתאגרפים. מחשבה זו נקטעה על ידי ירי מכה מאצבעותיה הזקופות לרווחה על פניו. טוב, מכשפת מתכת שווה, בחרת לתת לי את המהלך בסיבוב הזה. קדימה!
ואז מצא שהוא מסתחרר בין העולמות, נופל על הרצפה באפיסת כוחות גמורה ואת איאורדו רץ לעבר מכשפת המתכת השווה. איאורדו צעק עליה בשפתה. ואז ירד והצליף בפניו של אינגראן כדי לבטל את המהלך ואמר: "אינגראן, משוחרר. אנגרבודה הייתה יותר מדי לא צפויה הפעם."
כשעבר על פני עמדת השמירה בפתח מגורי החניכים המחוננים, הוא עצר ומצא אותה ריקה. הוא זכר את לוח הזמנים של חילופי הזקיפים. האלפית הייתה... צריכה לשמור עכשיו. הוא הריח ביתר חריפות דם שנשפך בעמדת השמירה, דם שזעק "אינגראן, תמד עכשיו!" כך שהוא הסתפק בריח הדם האלפי הנשפך.
ומיהר למגוריו בקומה השנייה לפני ששותפתו תגיע ונעל את הדלת. הוא ידע שהזקיף הבא יפתח עבורה את הדלת עם הרב-מפתח שלו אבל אינגראן כבר יהיה מזמן רחוץ וישן. ואפילו אנגרבודה לא תעז להשתולל בנוכחות זקיף חמוש.
3
כד התמד היה שם על שולחן האבן, רגל שלישית לפגישה. הם היו באולם הסעודות של מגורי החניכים המחוננים. הוא ספר כבר ארבע חניכים אנושיים שתויים וכמה גמדים שניסו להשתכר. השיעור אתמול היה קשה לכל החניכים. הוא לא ראה את מכשפת המתכת השווה מאז שעזב את דירתם.
"אני לא גזען, וארנה." הסביר אינגראן "העובדה שהבטחתי לזקיפה שאחפש אחריה אם תיעלם לא אומרת שאני צריך בפועל לעשות את זה. אני רק חניך."
וארנה שילבה את אצבעותיה, מאד סקסית בשיערה הזהוב ובפניה הצחורות, ואמרה: "יכולתי לעבור את החניכות במסדר ירח הרעמים ולא לעזוב את הבית – האם אתה יודע למה, בכל זאת, בחרתי להפוך לחניכת המסדר השחור משחור כפי שנוהגים לרחרח בביתי?"
"מסדר ירח הרעמים של עולמך הוא מאובן חי. המסדר הבואת'יאני לא." השיב " גמישות, יציאה מאיזור הנוחות וחזון הם הקרניים שעליו נחה מהותו של הבואת'יאני. אני מקשיב, וארנה."
"זה לא אומר שאתה מבין." ענתה וארנה "אם תעשה את זה, תוכיח שאתה יכול לצאת מעורך למרות שאתה מתעב אלפים."
"אני לא מתעב אלפים. אני מכבד אותם כפי שהם: אסון מהלך. העובדה שכמה מהם עוצרים את עצמם לא אומרת שאני טועה." השיב אינגראן, חורק בשיניו "ובכל מקרה, אלף טוב הוא אלף מת בלי כל קשר."
כד התמד התחיל לקרוץ לו. אינגראן ידע שלווארנה היו כוונות טובות ושהיא, להבדיל ממנו, לא תמשיך ותהפוך לבואת'יאנית מלאה. זו הסיבה שנמשך אליה. עזרה העובדה שהיא נקייה ויפהפיה אבל אינגראן היה עמוק מזה. היא יכלה... לבחור. ובכל מקרה, משהו בזה הסריח ממגע ידו המתועב של המורה שלו, איאורדו.
"אבל זו הנקודה: אתה צריך להתעלות על עצמך כמו שלחמת מול הרצען בחנות או ששרדת מול המגלגל בבקתה ביער. אתה לא יכול להישאר בבינוניות שלך." הסבירה וארנה מאהבה אך לאינגראן התחשק לשתות באותו רגע. הוא ענה: "הרגתי את אחותי ואת הוריי. גורשתי מזירת האגרוף באיקאז'ה אחרי שהתגליתי כסוכן של הבואת'יאנים. ולכל הרוחות, אשת הקשר שאיאורדו סיפק לי התגלתה כקצינה מושחתת וסוכנת של המחלבה. האם את רוצה יותר?"
"בסופו של דבר, אם אתה לא תעשה את זה, אני אעשה את זה ולו כדי שאוכל לישון יותר טוב בלילה בידיעה שעשיתי את מיטב המאמצים להציל אותה." התיזה וארנה קנדריק, שולפת את הקלף המנצח. אינגראן לא יכל לאבד אותה. לא עכשיו. הוא מזג מכד התמד שלו לתוך ספל האבן ושתה את כל הכד. אינגראן הלך להיות בסכנת מוות שוב במקרה הטוב.
4
למרות שמגע ידה האוהב של מנקה ניכר בעמדת השמירה, אינגראן הריח את הדם. דווקא מגע ידו של זקיף עצר אותו, זקיף גמד. היצור היה קירח לחלוטין, חושף את גולגולתו הכתומה לכל עבר. הוא אמר: "מכל האנשים שבעולמות, אתה אמור להבין מה זו אתרעת עננים."
ואז שמע אינגראן את הרוחות מרקדות. הבואת'יאנים יצאו להרחיק את אלפי העננים מעירם כשהם לא מבינים שהם מושכים אותם כשהם משחקים איתם. "רקדו איתנו!" נשמעה הזעקה מאלף פיות "שירו איתנו!"
אינגראן ניגב את הזיעה וקלט שהוא פיכח. השפעתו של כל התמד ששתה מקודם התנדפה ברגע ששמע את המילים שהיכו בו עמוק בשורשיה העמוקים ביותר של מערת לבו. וארנה קנדריק מצמצה למראהו הכורע על משקוף האבן.
"האם אתה מבין גם אותם?" שאלה וארנה "האם אתה יודע כמה זה נדיר?"
"עברתי בדלת בין החדרים." אמר אינגראן, מרים את ראשו "זה נדיר, וארנה. אשפי קרב יודעים את שפת אויביהם מרגע שהם נכנסים לבית המוחלט."
"הם יזמינו אותך לרקוד איתם." מחה הזקיף הגמד "אל תצא החוצה, בן אנוש."
לרגע אינגראן עמד להיענות לאזהרת הזקיף. הוא הרגיש את שרשרת הרגעים שנבעו מכל אחת מהבחירות שלו. והוא ידע שאם ייסוג, וארנה תמשיך והוא לא יוכל לחיות עם עצמו אם היא תמות. הוא לא מוכן לאבד עוד מישהי שהוא אוהב. אפילו לא עבור המסדר הבואת'יאני שעדיין היה חשוד בעיניו בעניין,
"אני עומד להיות אח במסדר הבואת'יאני. מה זה קצת אלפי עננים?"
הזקיף הגמד הצדיע ונתן להם לצאת לתוך הרחוב. העולם היה מערבולת של חושים – מחול הרוחות מעליו, ריח הדם מתחתיו וניסיונותיו להתחמק מלצפות בשובל הדם משמאלו או שמא מימינו – שגרמה לו להתנדנד כמו השיכור שהוא לא היה. הוא הרגיש פיכח כפי שלא היה מעולם... כאילו הוא נולד לזה, למצוד. והוא ידע שלא. גם ריח הדם גרם לו לחולשה, לדמיין ריחות משנה מוזרים וחריפים אבל עד כה לא גרם לתופעות לוואי חמורות יותר. הוא שמע את אלפי העננים קוראים תיגר על שומריה של העיר הרמה השעונה על המצוק הכביר.
הוא וחברתו התקדמו לאורך שדרת העצמות. כאילו שלא היה צורך לעשות את המקום יותר מזרה אימים עבורו, נאמר לו שעצמות רועץ האלפים קבורות כאן. לא במקום אחד כדי להקשות על האלפים את העבודה של חילולן אלא מפוזרות על פני כל השדרה העצומה. לפי האמונה, העצמות הגנו על העיר מפני האלפים – העצמות הזכירו להם את העוצמה שמנעה מהם במשך עידן שלם לרקוד ולשיר בין העולמות. כמובן שאלפים היו הפכפכים ולכן היה צורך בבואת'יאנים – שעתה עצרו מהם מלפרוץ לתוך באת'ריק שנתנה להם את שמם. ההיכלות לאורך שדרת העצמות שהייתה, כשמה, אחד מתשעת עמודי השדרה של העיר נבנו ליופי על ידי הענקים. ראייתו של אינגראן כבר הסתגלה לסכמת הצבעים הבואת'יאנית שראתה את העולם כגוונים של שחור ולבן ואדום. לעיניו השדרה בהקה בלבנבנותה וברכות קימוריה שתוכנו ביד אמן לפני עידנים.
ואז, בבת אחת, הבין אינגראן למה הוא מריח דם. הוא לא ממש הבין. הוא ראה אותם סוחטים את הזקיפה האלפית כמו לימון, גוררים אותה על פני השדרה. "העצמות לא יגינו יותר על העיר המשוקצת הזו." קראו המלקקים ברינה, מגלגלים את האלפית המדממת. מהיכרותו הקלילה עם מסוממים מהסוג הזה, הם לא חשבו על זה בכוחות עצמם. מישהו נתן להם את הרעיון ואז שמע... צרחה.
אינגראן לא רצה להסתובב לעבר הפולש. היה לו מספיק מלהריח את הדם. ואז... הבין אינגראן שהוא היה אמור להרגיש אותו עוד קודם. משהו בנוכחותו היה שונה מהאלפים הרגילים. מכוחה של התובנה הזו, הוא הסתכל לעברו, לעבר הפולש ולא הרגיש כלום. היה זה כאילו עמד מול אחד מבני האדם כאן. לא היה בו שום דבר מהפיה, ועם זאת, כל הופעתו המזוויעה אמרה שזהו אלף.
"צדקת, אינגראן, כמה מהם אכן אסון מהלך." הודתה חברת וארנה קנדריק בטרם הושתקה על ידי האלף שאמר: "הו, הכבוד לפגוש את אינגראן ורטהו, המתאגרף מלירנה. היית צריך להקשיב לגמד, איש צעיר."
"ועני." רשף אינגראן בזעם, נזכר בכינוי הגנאי החביב על איאורדו. לקח לו רגע להבין שהוא עומד מול מישהו שבטח קרא את הדיווחים על הצרות שלו. האלף חייך, חושף שיניים חדות כנטיפי המערה, ואמר, כמעט חונק את חברתו בזרוע, "בוא נרקוד, איש צעיר. אתה מול אלופי העצמות שלי."
וצליל חדש, נורא מקודמיו, הצטרף אל חבריו כשהאדמה רעדה. רעידת האדמה חדרה לתוך העצמות והאבנים שהחזיקו את שדרת העצמות על המצוק האדיר. ודברים התחילו לעלות מהאבן, עצמותיהם מכוסות בקליפות אבן, שעיניהם אנושיות להחריד מופנות לעבר האלף בכמיהה אבהית. הוא הרים את ידו הימנית וקרא למשחק. ובאותו הרגע, להב סכין חדר בין עצמותיו השמינית והתשיעית. פני האלף המרושעות התעוותו ברוע כשהוא איבד את וארנה. היא הותירה מאחוריה פיגיון, פיגיון נעוץ קרוב מאד למה שהיה יכול להיות לבו הפועם.
והאחרים הגיעו לשם, החניכים. משהו קרוב לתחושה שאם אינגראן יצא החוצה בעיצומה של אתרעת עננים אחרי זקיפה נעדרת, למה הם נשארו. הוא שמע פעם סיפור על חייל שהדביק בעצלנותו בסיס שלם. עתה הוא עזר לוארנה להדביק בטירוף את כל מגורי החניכים המחוננים.
עשרת החניכים הגמדים גייסו כל שבריר של קסם שהיה בגופם הקטן. והם הגיצו גיצים קטנים שלא ממש חרכו אבל הסיחו את תשומת לבם של אלופי העצמות מאינגראן. הענקים והלהבים היו קצת יותר מרשימים כשהראשונים מחבקים ונותנים לעצמותיהם לעבוד במקומם והלהבים מקיזים את דמם היוקד. ואז אלופי עצמות התמוטטו כשהאלף סגר את הפצע בין צלעותיו, יורק את הסכין דרך פיו המשוקץ. הוא אמר, לאחר שלהב הסכין המגואל בדמו התרסק, "ומה איתך, אינגראן ורטהו?"
ברגע ההוא, שהתקיים בריק הזמן, אינגראן הצליח לחשוב רק על מהלך אחד: אצבעות האבן. הוא החליט לזרוק את הכללים וקפץ על פניו החדות של האלף, פוצע את עורו באלף חתכים. הוא שמע את אלופי העצמות קורסים מאחוריו, אחד אחרי השני, בעוד האלף מנסה להחיות את עצמו מאחיזת החנק של אינגראן. אצבעות האבן פשוט חוסמות את כלי הדם בפניו של היריב עד שהשופט מכריז על סוף הקרב. וברגע הבא, גל עצום הטיח את אינגראן מעליו. הוא הניף את זרועותיו הוורודות ואמר: "לקקו אותי, אנשיי, והרגו את אינגראן."
טוב, האלף ארגן מחדש את מפת כלי הדם שלו. אינגראן רשם לקרב הבא שלו עם אלפים להיות ערני לתזוזות במפת כלי הדם שלהם. והוא ראה את הבואת'יאנים המושחתים מלקקים את זרועותיו. רק שהאלף לא הבחין במשהו: בלהטו לשרוד, הוא השמיד את כל אלופי העצמות שלו. עתה כשלא הייתה שום הסחה עבור החניכים, הם הסתערו ובראשם החניכים הגמדים לעבר האלף. להבדיל מאבן ועצם, בשר עולה באש גם מגיצי גמדים חלושים ועם קצת עזרה מדם להבים בוער. הוא בזבז המון מכח החיים כשהדף את אינגראן ושיכר את המלקקים.
לעומתו, החניכים היו מלאים בכח חיים שלא הועם על ידי אלופי העצמות שהשמיד בהיסח דעת בעודו מנסה לשרוד את אצבעות האבן שלו. וכמובן, אשפי הקרב האנושיים, שהגיעו אחרונים, סיימו אותו. עם מותו, הבואת'יאנים המושחתים נכנסו להלם זמני ושותקו על ידי החניכים הזועמים אך לא נהרגו. הם עדיין היו אחים מושבעים במסדר גם אם הם היו מושחתים – היה משהו לא נכון שהם יירצחו על ידי אספסוף חניכים זועם.
ואז אינגראן שמט את ראשו והתעלף.
5
הוא פקח את עיניו באיטיות לנוכחותו של איאורדו בחדר השינה שלו. וארנה ישבה ליד אינגראן, חופנת את שערותיו החומות מפעם לפעם בהפגנת חיבה. הוא לא שמע כלום מעבר לחלון.
"יופי, התעוררת." אמר איאורדו "אמרתי לאחרים שמי ששרד את הבקתה ביער ישרוד גם רועץ עצמות מפיוטריד. משתוללת עכשיו סופה שסופה מי יישורנו."
פיוטריד היה עולם האלפים כמו שעולמו היה עולם בני האדם. האלף, ובכן, נראה שונה מדי ממה שהוא ידע על אלפים. הוא היה יכול לנחש שהוא לא הגיע מעולמו אלא מאחד משמונת העולמות האחרים שנחו מסביב להר העולמות. המסר העצוב מהסיפור הזה הוא שגם הוא וגם וארנה צדקו. העולם היה עצום. והיו גם אלפים שהיו ראויים להגנתם של הגיבורים. וכאלה שצריך להרוג. הוא שנא עמימות. הוא אהב את השחור ולבן של זירת האיגרוף שכבר לא הייתה. "באמת." סיננה וארנה "איך בדיוק הצליח להוציא את התוכנית שלו לפועל?"
"היינו סבלנים מדי למלקקים. הם בדרך כלל צדים אלפי עננים. הפעם צד אותם רועץ עצמות מפיוטריד. הטעות הזו לא תחזור על עצמה בעתיד." ענה איאורדו.
"האם הזקיפה שרדה?" שאל אינגראן את השאלה היחידה שנותרה להישאל. האם יצא מזה משהו? האם הוא קיים את הבטחתו והציל את חיי חברתו? האם –
"האלפית האפלה שרדה." אמר איאורדו, פוכר את אצבעותיו "ועתה, אינגראן, לסיבה לבואי: קודמת לבואת'יאני מלא. לא שלי היו ספקות בעניין אבל לכמה היו וזו הסיבה שהיית תקוע שנתיים בחניכים מחוננים. ניתן לך להתאושש ולהחלים. אני אומר לך כבר עכשיו שההצבה הראשונה שלך תהיה בביתי, בסילברינן. סידרו לך נחיתה רכה, חבר."
לבלות את השנים הבאות מוקף בגמדים. מצוין. כשהוא חשב שלא יכול להיות גרוע מזה, איאורדו מצליח להפתיע אותו מחדש. ואז אינגראן ראה את וארנה.
וחיוכה האיר את יומו.
http://www.pundak.co.il/forums/viewtopic.php?f=9&t=37774 http://www.pundak.co.il/forums/viewtopic.php?f=9&t=37862
1
דממה הלכה אחרי ההלך חפוי הראש לתוך מגורי החניכים המחוננים. הוא עדיין לא התרגל למראה הזקיפה האלפית והיא לא התרגלה למראה ההלך. חוסר משוא הפנים ונכונותו לקבל את האחר הביאה לכך שמרבית החניכים המחוננים היו פיות עם קומץ אשפי קרב שידעו יותר מדי מכדי שיכשירו אותם מחוץ לעיר. אינגראן יכל לספור על אצבעותיו – אצבעות ידיו ורגליו – את כמות החניכים המחוננים שחלקו איתו את תחושת מיעוט נרדף בקרב הפיות. מעמדו כגיבור מלחמה – הודות לעובדה שמצא את המגלגל האחרון בכל העולמות – הביא לכך שיחלוק את מגוריו עם מכשפת מתכת שווה ביותר. היא הייתה מה שנקרא בעגת אשפי הקרב משליכה – אחד מהסוגים הנפוצים ביותר בקרבם – ומסיבה שנשגבה מבינתו של אינגראן הסתבכה עם הבואת'יאנים. הייתה עוד בת שם: וארנה קנדריק. היא הייתה המיעוט שבמיעוט. היא לא הייתה אשפית קרב כלל – פשוט בעולמה הבואת'יאנים לא יכלו להקים מסגרות להכשרת חניכיהם. אינגראן יצא איתה.
"האם אתה מלקק?"
אינגראן הסיט את ראשו למשמע השאלה הדוחה. מתישהוא בעבר גילה אשף קרב סומנרי לחבריו את נפלאות הליקוק. צוד אלף, פשוט את עורו מעל גופו, תמליח את רצועות העור והנה לך רצועה לליקוק. אמרו שזה חזק כמעט כתמד.
"את מדברת אליי?"
האלפית הייתה אדומת שיער ועיקולי גופה היו משוחים באדום... או, אינגראן ידע שכמו כל דבר שקשור לאלפים, אחרי שראית את בגדיהם היית צריך תמד. הבוקר שאחרי זה איזן בין שתי החוויות הנוראות באותה המידה. משום מה, אינגראן מצא את עצמו עדיין בגבולות הצלילות המתקבלת על הדעת.
"אני מדברת אליך, גזען מטונף שכמוך."
גזענות זה להתייחס לאחר כמו לחרא. אינגראן תמיד כיבד את האלפים כמו האסון שהם היו. הוא לא חשב שאפשר לקרוא לו גזען לפי ההגדרה במילון. הוא עדיין לא הבין מדוע הזקיפה דיברה אליו אם היא לא סובלת אותו במבט ראשון.
"אני לא יכול לעשות אותך לבואת'יאנית."
הזקיפה עיוותה את פניה. הפנים היו, כמו כל דבר אחר, בגדר המלצה בלבד. פיה של הזקיפה נע מעל אפה כשענתה: "אם איעלם יום אחד, תחפש אחריי. האם אתה מסוגל לעשות את זה, אינגראן ורטהו?"
וההלך הרים את רגלו האחורית ופתח במנוסה לתוך מגורי החניכים המחוננים.
2
לפחות הפעם איאורדו לא יוכל להתגנב מאחורי גבו ולסחוף אותו להרפתקה מצמרת שערות אף. הוא עמד לפניו ולפני הכיתה כמדריכם לאחר שהוציא את האבן הקטנה בהתערבות בין הבואת'יאנים מי יחנך את החניכים המחוננים. לפחות כך אינגראן חשב. הוא כבר נאלץ להעמיד במקומם את החניכים הגמדים – הם תהו למה ההתבגרות שלו לוקחת כל כך הרבה זמן. אחרי כמה פעמים, אינגראן הבין שאיאורדו היה כבר צריך בגובה הברך שלו מזמן.
"הפעם נתרגל את אצבעות האבן." אמר איאורדו, זוכה לגבה מורמת מאינגראן. אצבעות האבן הייתה הכפיתה המוחלטת של המתאבקים. זה לא היה בדיוק מהלך לחימה. השתמשו בזה כדי לנטרל יריב שהתקדם יותר מדי בקרב איתך – ועמד להביס אותך. היה רק אדם אחד ששלט במהלך הזה בצורה מושלמת – טוילאר מלירן.
"כידוע לכם, במהלך שירותכם כבואת'יאנים, אתם תתקלו באויבים אימתניים. חלקם, חס וחלילה, עשויים לנווט את הקרב המכריע איתם לטובתם." הסביר. מטרת המסדר הייתה, כמובן, הגנה על הקוסמים משואה נוספת. אינגראן הכיר לפחות רצען אחד שלא קיבל את הפרשנות של הבואת'יאנים לאכיפת האמנה. אחד מגורי הענקים היפך את עיניו השונות מזו מזו. אינגראן קילל את האיסור לשתות תמד במהלך השיעורים. זו התרופה הטובה ביותר לגלגול עין ענקית. הוא עכשיו יצטרך לזכור את זה.
"המונח שאנחנו משתמשים בו הוא נטענים. מותר לבואת'יאנים להיות נטענים – לא רק לאויבינו." אמר איאורדו וקרץ לאינגראן, מעלה את זכרו של קרב מסוים, הקרב שסיים את הקריירה שלו כמתאגרף. האם איאורדו הציע הרגע את זה? לגזור על אויביו גורל גרוע ממוות?
"יופי, הוא מגיע לחלק מעניין." קראו החניכים הגמדים, מכים באגרופיהם זה בזה במחווה אחאית, "איך גונבים קסם."
איאורדו סיים ואמר: "אני אראה לכם מהלך. היות ואני ילד מגודל, אצטרך לצורך התרגול את כל החניכים הגמדים. העובדה שאם נקבץ את כולכם ביחד לא נקבל את כל הקסם שיש בבן אדם בוגר לא משנה את העונג שאשאב מהמהלך. התייצבו."
כל עשרת החניכים הגמדים הסתערו עם ידיהם דמויות המפסלה. בשלב הראשון נראה שאיאורדו נפל רק מהכמות. הם גם היכו אותו בכפות ידיהם שנועדו לחצוב, לסתת ולשאת אש. בשלב השני איאורדו נעלם, חומק במהירות. החניכים הגמדים התארגנו מחדש והסתערו לעברו.
השלב השלישי התחיל במתקפת הנגד של איאורדו – כפות יד פרושות בהן היכה בעשרת חניכיו. למוות. רק שהוא עצר לפני שסיים את המכה.
"גם אני הייתי מעדיף לרדוף אחרי קוסמים שמפירים את האמנה אך גמישות, יציאה מאיזור הנוחות וחזון הם הקרניים שעליו נחה מהותו של הבואת'יאני." הסביר איאורדו, נותן לחניכים הגמדים לזחול בחזרה אל שורות חבריהם. "יכולתי להביס אותם קודם אם לא הייתי צריך להראות את המהלך. עכשיו, חניכים, מה הייתה הטעות הראשונית שלהם?"
"הם השתמשו רק במהלך אחד בקרב." ענתה ורנה קנדריק, החברה שלו.
"רואים שהיה לנו טעם טוב בנשים השנה. נסו להיות פחות צפויים ואולי תסיימו כמוני, מדריך חבורת זאטוטים איך להישאר בחיים אחרי קרב לחיים ולמוות." השיב איאורדו, מעצבן אותו בעוד קריצה. לא שזה היה סוד מוחלט בהחלט – העובדה שהוא לא יוצא עם הבחורה שהמסדר ייעד לו אבל לאדם מותר לבחור.
"ועתה, אחלק אותכם לזוגות ואתן לכם להשפיל את עצמכם." אמר איאורדו, בחיוך מרושע והתחיל לקרוא בשמות ואז אינגראן ראה שהוא צימד אותו עם מכשפת המתכת השווה. היה לה איזה שם מסובך להגייה שלא הצליח לבטא. הוא נשאר עם מכשפת מתכת שווה. לא שהיא הבינה מילה משפתו, המכשפה.
מכשפת המתכת הייתה שחורה כברזל. הרעלת המתכת הנצחית של הגזע שלה הפכה את עורה לשחור במקום להיות לבן. הוא לא יכל שלא להסתכל על החניכים הגמדים שהסתדרו מול היריבים האנושיים שלהם. הם עדיין הסתררו – מתאוששים מהכמעט-מוות של הקרב הקודם. הגמדים היו אחראים למצבה. אינגראן נכנס לעמדת קרב.
אצל משליכים, החלק בו שוכן הכח הוא הזרוע, לא כף היד כמו אצל המתאגרפים. מחשבה זו נקטעה על ידי ירי מכה מאצבעותיה הזקופות לרווחה על פניו. טוב, מכשפת מתכת שווה, בחרת לתת לי את המהלך בסיבוב הזה. קדימה!
ואז מצא שהוא מסתחרר בין העולמות, נופל על הרצפה באפיסת כוחות גמורה ואת איאורדו רץ לעבר מכשפת המתכת השווה. איאורדו צעק עליה בשפתה. ואז ירד והצליף בפניו של אינגראן כדי לבטל את המהלך ואמר: "אינגראן, משוחרר. אנגרבודה הייתה יותר מדי לא צפויה הפעם."
כשעבר על פני עמדת השמירה בפתח מגורי החניכים המחוננים, הוא עצר ומצא אותה ריקה. הוא זכר את לוח הזמנים של חילופי הזקיפים. האלפית הייתה... צריכה לשמור עכשיו. הוא הריח ביתר חריפות דם שנשפך בעמדת השמירה, דם שזעק "אינגראן, תמד עכשיו!" כך שהוא הסתפק בריח הדם האלפי הנשפך.
ומיהר למגוריו בקומה השנייה לפני ששותפתו תגיע ונעל את הדלת. הוא ידע שהזקיף הבא יפתח עבורה את הדלת עם הרב-מפתח שלו אבל אינגראן כבר יהיה מזמן רחוץ וישן. ואפילו אנגרבודה לא תעז להשתולל בנוכחות זקיף חמוש.
3
כד התמד היה שם על שולחן האבן, רגל שלישית לפגישה. הם היו באולם הסעודות של מגורי החניכים המחוננים. הוא ספר כבר ארבע חניכים אנושיים שתויים וכמה גמדים שניסו להשתכר. השיעור אתמול היה קשה לכל החניכים. הוא לא ראה את מכשפת המתכת השווה מאז שעזב את דירתם.
"אני לא גזען, וארנה." הסביר אינגראן "העובדה שהבטחתי לזקיפה שאחפש אחריה אם תיעלם לא אומרת שאני צריך בפועל לעשות את זה. אני רק חניך."
וארנה שילבה את אצבעותיה, מאד סקסית בשיערה הזהוב ובפניה הצחורות, ואמרה: "יכולתי לעבור את החניכות במסדר ירח הרעמים ולא לעזוב את הבית – האם אתה יודע למה, בכל זאת, בחרתי להפוך לחניכת המסדר השחור משחור כפי שנוהגים לרחרח בביתי?"
"מסדר ירח הרעמים של עולמך הוא מאובן חי. המסדר הבואת'יאני לא." השיב " גמישות, יציאה מאיזור הנוחות וחזון הם הקרניים שעליו נחה מהותו של הבואת'יאני. אני מקשיב, וארנה."
"זה לא אומר שאתה מבין." ענתה וארנה "אם תעשה את זה, תוכיח שאתה יכול לצאת מעורך למרות שאתה מתעב אלפים."
"אני לא מתעב אלפים. אני מכבד אותם כפי שהם: אסון מהלך. העובדה שכמה מהם עוצרים את עצמם לא אומרת שאני טועה." השיב אינגראן, חורק בשיניו "ובכל מקרה, אלף טוב הוא אלף מת בלי כל קשר."
כד התמד התחיל לקרוץ לו. אינגראן ידע שלווארנה היו כוונות טובות ושהיא, להבדיל ממנו, לא תמשיך ותהפוך לבואת'יאנית מלאה. זו הסיבה שנמשך אליה. עזרה העובדה שהיא נקייה ויפהפיה אבל אינגראן היה עמוק מזה. היא יכלה... לבחור. ובכל מקרה, משהו בזה הסריח ממגע ידו המתועב של המורה שלו, איאורדו.
"אבל זו הנקודה: אתה צריך להתעלות על עצמך כמו שלחמת מול הרצען בחנות או ששרדת מול המגלגל בבקתה ביער. אתה לא יכול להישאר בבינוניות שלך." הסבירה וארנה מאהבה אך לאינגראן התחשק לשתות באותו רגע. הוא ענה: "הרגתי את אחותי ואת הוריי. גורשתי מזירת האגרוף באיקאז'ה אחרי שהתגליתי כסוכן של הבואת'יאנים. ולכל הרוחות, אשת הקשר שאיאורדו סיפק לי התגלתה כקצינה מושחתת וסוכנת של המחלבה. האם את רוצה יותר?"
"בסופו של דבר, אם אתה לא תעשה את זה, אני אעשה את זה ולו כדי שאוכל לישון יותר טוב בלילה בידיעה שעשיתי את מיטב המאמצים להציל אותה." התיזה וארנה קנדריק, שולפת את הקלף המנצח. אינגראן לא יכל לאבד אותה. לא עכשיו. הוא מזג מכד התמד שלו לתוך ספל האבן ושתה את כל הכד. אינגראן הלך להיות בסכנת מוות שוב במקרה הטוב.
4
למרות שמגע ידה האוהב של מנקה ניכר בעמדת השמירה, אינגראן הריח את הדם. דווקא מגע ידו של זקיף עצר אותו, זקיף גמד. היצור היה קירח לחלוטין, חושף את גולגולתו הכתומה לכל עבר. הוא אמר: "מכל האנשים שבעולמות, אתה אמור להבין מה זו אתרעת עננים."
ואז שמע אינגראן את הרוחות מרקדות. הבואת'יאנים יצאו להרחיק את אלפי העננים מעירם כשהם לא מבינים שהם מושכים אותם כשהם משחקים איתם. "רקדו איתנו!" נשמעה הזעקה מאלף פיות "שירו איתנו!"
אינגראן ניגב את הזיעה וקלט שהוא פיכח. השפעתו של כל התמד ששתה מקודם התנדפה ברגע ששמע את המילים שהיכו בו עמוק בשורשיה העמוקים ביותר של מערת לבו. וארנה קנדריק מצמצה למראהו הכורע על משקוף האבן.
"האם אתה מבין גם אותם?" שאלה וארנה "האם אתה יודע כמה זה נדיר?"
"עברתי בדלת בין החדרים." אמר אינגראן, מרים את ראשו "זה נדיר, וארנה. אשפי קרב יודעים את שפת אויביהם מרגע שהם נכנסים לבית המוחלט."
"הם יזמינו אותך לרקוד איתם." מחה הזקיף הגמד "אל תצא החוצה, בן אנוש."
לרגע אינגראן עמד להיענות לאזהרת הזקיף. הוא הרגיש את שרשרת הרגעים שנבעו מכל אחת מהבחירות שלו. והוא ידע שאם ייסוג, וארנה תמשיך והוא לא יוכל לחיות עם עצמו אם היא תמות. הוא לא מוכן לאבד עוד מישהי שהוא אוהב. אפילו לא עבור המסדר הבואת'יאני שעדיין היה חשוד בעיניו בעניין,
"אני עומד להיות אח במסדר הבואת'יאני. מה זה קצת אלפי עננים?"
הזקיף הגמד הצדיע ונתן להם לצאת לתוך הרחוב. העולם היה מערבולת של חושים – מחול הרוחות מעליו, ריח הדם מתחתיו וניסיונותיו להתחמק מלצפות בשובל הדם משמאלו או שמא מימינו – שגרמה לו להתנדנד כמו השיכור שהוא לא היה. הוא הרגיש פיכח כפי שלא היה מעולם... כאילו הוא נולד לזה, למצוד. והוא ידע שלא. גם ריח הדם גרם לו לחולשה, לדמיין ריחות משנה מוזרים וחריפים אבל עד כה לא גרם לתופעות לוואי חמורות יותר. הוא שמע את אלפי העננים קוראים תיגר על שומריה של העיר הרמה השעונה על המצוק הכביר.
הוא וחברתו התקדמו לאורך שדרת העצמות. כאילו שלא היה צורך לעשות את המקום יותר מזרה אימים עבורו, נאמר לו שעצמות רועץ האלפים קבורות כאן. לא במקום אחד כדי להקשות על האלפים את העבודה של חילולן אלא מפוזרות על פני כל השדרה העצומה. לפי האמונה, העצמות הגנו על העיר מפני האלפים – העצמות הזכירו להם את העוצמה שמנעה מהם במשך עידן שלם לרקוד ולשיר בין העולמות. כמובן שאלפים היו הפכפכים ולכן היה צורך בבואת'יאנים – שעתה עצרו מהם מלפרוץ לתוך באת'ריק שנתנה להם את שמם. ההיכלות לאורך שדרת העצמות שהייתה, כשמה, אחד מתשעת עמודי השדרה של העיר נבנו ליופי על ידי הענקים. ראייתו של אינגראן כבר הסתגלה לסכמת הצבעים הבואת'יאנית שראתה את העולם כגוונים של שחור ולבן ואדום. לעיניו השדרה בהקה בלבנבנותה וברכות קימוריה שתוכנו ביד אמן לפני עידנים.
ואז, בבת אחת, הבין אינגראן למה הוא מריח דם. הוא לא ממש הבין. הוא ראה אותם סוחטים את הזקיפה האלפית כמו לימון, גוררים אותה על פני השדרה. "העצמות לא יגינו יותר על העיר המשוקצת הזו." קראו המלקקים ברינה, מגלגלים את האלפית המדממת. מהיכרותו הקלילה עם מסוממים מהסוג הזה, הם לא חשבו על זה בכוחות עצמם. מישהו נתן להם את הרעיון ואז שמע... צרחה.
אינגראן לא רצה להסתובב לעבר הפולש. היה לו מספיק מלהריח את הדם. ואז... הבין אינגראן שהוא היה אמור להרגיש אותו עוד קודם. משהו בנוכחותו היה שונה מהאלפים הרגילים. מכוחה של התובנה הזו, הוא הסתכל לעברו, לעבר הפולש ולא הרגיש כלום. היה זה כאילו עמד מול אחד מבני האדם כאן. לא היה בו שום דבר מהפיה, ועם זאת, כל הופעתו המזוויעה אמרה שזהו אלף.
"צדקת, אינגראן, כמה מהם אכן אסון מהלך." הודתה חברת וארנה קנדריק בטרם הושתקה על ידי האלף שאמר: "הו, הכבוד לפגוש את אינגראן ורטהו, המתאגרף מלירנה. היית צריך להקשיב לגמד, איש צעיר."
"ועני." רשף אינגראן בזעם, נזכר בכינוי הגנאי החביב על איאורדו. לקח לו רגע להבין שהוא עומד מול מישהו שבטח קרא את הדיווחים על הצרות שלו. האלף חייך, חושף שיניים חדות כנטיפי המערה, ואמר, כמעט חונק את חברתו בזרוע, "בוא נרקוד, איש צעיר. אתה מול אלופי העצמות שלי."
וצליל חדש, נורא מקודמיו, הצטרף אל חבריו כשהאדמה רעדה. רעידת האדמה חדרה לתוך העצמות והאבנים שהחזיקו את שדרת העצמות על המצוק האדיר. ודברים התחילו לעלות מהאבן, עצמותיהם מכוסות בקליפות אבן, שעיניהם אנושיות להחריד מופנות לעבר האלף בכמיהה אבהית. הוא הרים את ידו הימנית וקרא למשחק. ובאותו הרגע, להב סכין חדר בין עצמותיו השמינית והתשיעית. פני האלף המרושעות התעוותו ברוע כשהוא איבד את וארנה. היא הותירה מאחוריה פיגיון, פיגיון נעוץ קרוב מאד למה שהיה יכול להיות לבו הפועם.
והאחרים הגיעו לשם, החניכים. משהו קרוב לתחושה שאם אינגראן יצא החוצה בעיצומה של אתרעת עננים אחרי זקיפה נעדרת, למה הם נשארו. הוא שמע פעם סיפור על חייל שהדביק בעצלנותו בסיס שלם. עתה הוא עזר לוארנה להדביק בטירוף את כל מגורי החניכים המחוננים.
עשרת החניכים הגמדים גייסו כל שבריר של קסם שהיה בגופם הקטן. והם הגיצו גיצים קטנים שלא ממש חרכו אבל הסיחו את תשומת לבם של אלופי העצמות מאינגראן. הענקים והלהבים היו קצת יותר מרשימים כשהראשונים מחבקים ונותנים לעצמותיהם לעבוד במקומם והלהבים מקיזים את דמם היוקד. ואז אלופי עצמות התמוטטו כשהאלף סגר את הפצע בין צלעותיו, יורק את הסכין דרך פיו המשוקץ. הוא אמר, לאחר שלהב הסכין המגואל בדמו התרסק, "ומה איתך, אינגראן ורטהו?"
ברגע ההוא, שהתקיים בריק הזמן, אינגראן הצליח לחשוב רק על מהלך אחד: אצבעות האבן. הוא החליט לזרוק את הכללים וקפץ על פניו החדות של האלף, פוצע את עורו באלף חתכים. הוא שמע את אלופי העצמות קורסים מאחוריו, אחד אחרי השני, בעוד האלף מנסה להחיות את עצמו מאחיזת החנק של אינגראן. אצבעות האבן פשוט חוסמות את כלי הדם בפניו של היריב עד שהשופט מכריז על סוף הקרב. וברגע הבא, גל עצום הטיח את אינגראן מעליו. הוא הניף את זרועותיו הוורודות ואמר: "לקקו אותי, אנשיי, והרגו את אינגראן."
טוב, האלף ארגן מחדש את מפת כלי הדם שלו. אינגראן רשם לקרב הבא שלו עם אלפים להיות ערני לתזוזות במפת כלי הדם שלהם. והוא ראה את הבואת'יאנים המושחתים מלקקים את זרועותיו. רק שהאלף לא הבחין במשהו: בלהטו לשרוד, הוא השמיד את כל אלופי העצמות שלו. עתה כשלא הייתה שום הסחה עבור החניכים, הם הסתערו ובראשם החניכים הגמדים לעבר האלף. להבדיל מאבן ועצם, בשר עולה באש גם מגיצי גמדים חלושים ועם קצת עזרה מדם להבים בוער. הוא בזבז המון מכח החיים כשהדף את אינגראן ושיכר את המלקקים.
לעומתו, החניכים היו מלאים בכח חיים שלא הועם על ידי אלופי העצמות שהשמיד בהיסח דעת בעודו מנסה לשרוד את אצבעות האבן שלו. וכמובן, אשפי הקרב האנושיים, שהגיעו אחרונים, סיימו אותו. עם מותו, הבואת'יאנים המושחתים נכנסו להלם זמני ושותקו על ידי החניכים הזועמים אך לא נהרגו. הם עדיין היו אחים מושבעים במסדר גם אם הם היו מושחתים – היה משהו לא נכון שהם יירצחו על ידי אספסוף חניכים זועם.
ואז אינגראן שמט את ראשו והתעלף.
5
הוא פקח את עיניו באיטיות לנוכחותו של איאורדו בחדר השינה שלו. וארנה ישבה ליד אינגראן, חופנת את שערותיו החומות מפעם לפעם בהפגנת חיבה. הוא לא שמע כלום מעבר לחלון.
"יופי, התעוררת." אמר איאורדו "אמרתי לאחרים שמי ששרד את הבקתה ביער ישרוד גם רועץ עצמות מפיוטריד. משתוללת עכשיו סופה שסופה מי יישורנו."
פיוטריד היה עולם האלפים כמו שעולמו היה עולם בני האדם. האלף, ובכן, נראה שונה מדי ממה שהוא ידע על אלפים. הוא היה יכול לנחש שהוא לא הגיע מעולמו אלא מאחד משמונת העולמות האחרים שנחו מסביב להר העולמות. המסר העצוב מהסיפור הזה הוא שגם הוא וגם וארנה צדקו. העולם היה עצום. והיו גם אלפים שהיו ראויים להגנתם של הגיבורים. וכאלה שצריך להרוג. הוא שנא עמימות. הוא אהב את השחור ולבן של זירת האיגרוף שכבר לא הייתה. "באמת." סיננה וארנה "איך בדיוק הצליח להוציא את התוכנית שלו לפועל?"
"היינו סבלנים מדי למלקקים. הם בדרך כלל צדים אלפי עננים. הפעם צד אותם רועץ עצמות מפיוטריד. הטעות הזו לא תחזור על עצמה בעתיד." ענה איאורדו.
"האם הזקיפה שרדה?" שאל אינגראן את השאלה היחידה שנותרה להישאל. האם יצא מזה משהו? האם הוא קיים את הבטחתו והציל את חיי חברתו? האם –
"האלפית האפלה שרדה." אמר איאורדו, פוכר את אצבעותיו "ועתה, אינגראן, לסיבה לבואי: קודמת לבואת'יאני מלא. לא שלי היו ספקות בעניין אבל לכמה היו וזו הסיבה שהיית תקוע שנתיים בחניכים מחוננים. ניתן לך להתאושש ולהחלים. אני אומר לך כבר עכשיו שההצבה הראשונה שלך תהיה בביתי, בסילברינן. סידרו לך נחיתה רכה, חבר."
לבלות את השנים הבאות מוקף בגמדים. מצוין. כשהוא חשב שלא יכול להיות גרוע מזה, איאורדו מצליח להפתיע אותו מחדש. ואז אינגראן ראה את וארנה.
וחיוכה האיר את יומו.
