סיפור [סיפור] [אתגר 51] השוליה הסוררת

"שוליה סוררת. " האדם הזקן לבוש הגלימות שמול רופוס אמר, "מטרתך היא להגיע לשלושה עשר בחודש סאי, שנת היהלום. "אז, תצטרך להביא לנו את חרב הברקת. תצטרך להיות מהיר, ותצטרך להיות חשאי. זכור, שוליה, כי ההיסטוריה צריכה לחשוב שהחרב נשרפה עד אפר."
"כן כן, " רופוס גלגל את עיניו. הוא הוריד את חולצתו, שומט אותה על הרצפה. "אבל לפני זה, הובטח לי מסע אחד אישי לפני, בלי התערבות- אך עם פיקוח. שעה תספיק לי. " הוא הוריד גם את מכנסיו, נותר רק עם תחתונים לגופו, שרשרת עם אבן אדומה על צווארו, וצמיד זרדים על ידו הימנית. "ועכשיו, אם תסלחו לי, ואם לא. " הוא חייך לעבר הזקנים- האדונים הנעלים כפי שהם אהבו לקרוא לעצמם- וזינק לבריכת הכספית שבמרכז החדר.
הוא נכנס לזרם הזמן, עוצר את נשימתו. הוא ידע לאן הוא רוצה להגיע, וככל שהתקרב, האבן שעל צווארו זהרה בעוצמה רבה יותר. הוא נתן לה להוביל אותו, מתמקד בהגנה. הוא יכל להרגיש את הצללים צופים בו, מקנאים בו ורוצים את מה שיש לו. חלקם ניסו להשיג את זה, את החיים שלו. את הגוף שלו. הוא יכל להרגיש את הצינה כשהם נגעו בעורו, אבל צמיד הזרדים שלו זהר על ידו, מרחיק אותם. זה לא היה סתם צמיד, הזרדים נקצצו מעץ אסארדיין הקדוש. לא שהכוהנים יודעים את זה כמובן. אם הם היו יודעים, סביר להניח שהיו מעלים אותו על המוקד. הוא לא אהב את הרעיון.
האבן שעל צווארו זהרה בעוצמה, הוא זינק מזרם הזמן ונכנס לאור השמש. סביבו היה שדה ירוק, ומגדל אבן אפרפר עמד בודד באופק. הוא יכל להרגיש את האדונים הנעלים-כל-כך מסתכלים עליו, מפקחים עליו. אבל הם לא יעשו כלום, הם רוצים את חרב הברקת בקנאות רבה מדי.
האישה הצעירה שישבה על הסלע בפישוק רגליים זינקה ממנו למשמע קולו. "רופוס? " היא שאלה, המבט בעיניה אומר הכל.
"כן אמא, זה אני. " הוא חייך, נוקש על השרשרת האדומה שלו, שזהרה בעוצמה, והסתכל על השרשרת הזהה שעל צוואר האישה. "אין לי הרבה זמן, רק שעה, ואז אני חייב לחזור למתי שהגעתי ממנו. אז תקשיבי-"
"רופוס! " האישה הצעירה זינקה עליו בחיבוק, היא נראיתה בריאה. וצעירה מגילה כמובן. קשה להאמין שתוך שבוע היא תמות בייסורים, ועד כמה שרופוס היה רוצה, הוא לא יכל לעשות כלום.
"כן כן זה אני, אז תקשיבי רגע-" הוא ניסה שוב, אבל אימו לא נתנה לו לסיים את המשפט. ממטירה עליו נשיקה אחר נשיקה, עד שהוא דחף אותה ממנו בלב כבד.
"אמא תקשיבי, אין לי הרבה זמן. אני מגיע-" הוא ניסה שוב.
"מהעתיד, כן. " היא חייכה, "אני לא טיפשה, אני יודעת למה לקחו אותך ממני. "
"אז בעתיד הזה, אני צריך משהו. את מה שאבא שלי השאיר והעלית לא הסכימו שאקח. "
העיניים שלה נפערו בהבנה. "כמובן. " היא אמרה, "בוא איתי." היא התחילה ללכת לכיוון המגדל שבאופק, נעה בחן וחינניות על הדשא הגבוה. "ואני רק רוצה שתדע רופוס, השרשרת שלך עובדת פחות טוב מהאינסטינקט האמהי שלי. אני מחכה לך כבר שבוע. "
רופוס צחק, הוא לא ידע עד כמה הוא התגעגע אליה. קשה להאמין שעברו עשרים שנה מאז שראה אותה לאחרונה, עשרים שנה מאז שמתה. הוא כמעט הצליח לשכוח את העיניים הצופות בו.
לבסוף הם הגיעו אל המגדל, שם, אימו פתחה תיבה קטנה שבנתה בעצמה והביאה לו את הדבר שהסתתר בפנים בשמונה השנים האחרונות. המזכרת האחרונה מאבא שלו. מגילה חתומה בחותם מלכותי שתוקפו פג לפני מאות שנים. מגילה שמעניקה לסבא רבא רבא רבא שלו תואר אצולה, אדמות, ובעיקר- שליטה מלאה בצבא המלך. לפי הסיפורים ששמע, אבא שלו סחב את זה איתו לכל מקום. 'נצמד לעבר' כמו שהאדונים הנעלים כינו אותו. מגילה שעלתה לו בחייו. לפי המידע שרופוס הצליח ללקט, לאביו היו אויבים רבים. אחד מהח הבעיר באש את חדר העבודה שלו, ואביו רץ פנימה על מנת להציל את המגילה הזו, החשובה לו מכל. הוא נכשל, אך השתמש בכוח החיים שלו על מנת לשחזר אותה.
האדונים הנעלים קראו לזה 'הקרבה טיפשית' וכינו את אביו טיפש, כמה חבל שדווקא המגילה המטופשת הזו היא מה שיציל להם את הישבן עכשיו.

תוך שעה בדיוק מהרגע בו יצא מזרם הזמן, הוא שב אליו. זה היה קשה בהרבה מהפעם הראשונה, בעיקר מכיוון שבשדה ילדותו לא הייתה בריכת כספית שתייצב את השער, כמו גם העובדה שהסנאט היה בהווה, ולפתוח שער במקום אחר ובזמן אחר מהיכן שאתה זה לא הדבר הכי קל בעולם.
אבל בין כה וכה, הוא נכנס לזרם הזמן. הפעם, עם מגילה עתיקה בידו. הפעם, הוא התכוון להגיע לשלושה-עשר בחודש סאי של שנת היהלום.
הפעם, גם היה קשה בהרבה להדוף את הצללים. הוא יכל להרגיש את הצינה חולפת בעורו כשהם נגעו בו, ניסו לדחוף אותו החוצה מהגוף שלו. צמיד הזרדים הגן עליו, כמובן, אבל הצללים היו חזקים, וכוחו נשחק. הכוח שלו אמור להספיק למסע אחד נוסף.
מסע אחד אחרון.
דמעה זלגה על לחיו של רופוס כשהוא יצא מזרם הזמן בכניסה לארמון, הוא לא יוכל לשוב ולפגוש את אימו. 'תתרכז' הוא שמע קול במוחו, קולו של האדון הנעלה סאטורן, מנהיג העלית. 'תשיג את החרב. '
רופוס מחה את הדמעה ושלח אצבע משולשת לעבר השמיים, מתעלם מהמבטים המבולבלים של השומרים שמולו. הוא קם בסופו של דבר, ניגש אל השומרים.
"עצור! " אחד מהם שאג, מכוון את החרב שלו לעבר שרשרת האודם של רופוס. "מי אתה? " נראה שהשומר הזה התאושש מההלם צהר יותר מהשומר השני, שמההבעה על פניו ניתן היה להבין בקלות שהוא עדיין מחפש את ההגיון שמאחורי הופעתו של רופוס יש מאין.
"אני? " רופוס גיחך והבזיק במגילה שבידו. "יש לי כאן צו רשמי מהמלך שאומר מי אני." הוא הניח את המגילה בידו של השומר, נותן לו לקרוא וצופה בסיפוק בהבעתו של השומר משתנה מחשדנות לבהלה מוחלטת.
"הלורד המפקד! " הוא צעק, הצדיע והתמתח. הכל באותו זמן למרבה שעשועו של רופוס. "אני אודיע להוד מלכותו שהגעת, או שתעדיף שהמשרתים יכינו לך בגדים ללבוש? "
רופוס עטה את הבעת הפנים הרצינית ביותר שיכל לגייס. "כלל לא חייל, " הוא אמר. נהנה לראות את החייל מתפתל מכל מילה. "פעם הבאה, תזהה את המפקד שלך. " הוא התקדם קדימה, תולש את המגילה מאחיזתו הרפה של החייל.
הוא הגיע מהר למדי לחדר האוצר, עובר בדרך בחדר המנוחה של השומרים וגונב מדים. הם היו מעט קטנים עליו, אבל הוא מתח אותם ואפילו טווה אשליה קטנה מעליהם על מנת שיראו כמו מדיו של גנרל ולא כמו מדיו של מרוקן סיר הלילה המלכותי.
זה לקח מעט שכנוע, ושימוש ביכולות הנעלות שלו, אבל הוא הצליח להגיע לפנים חדר האוצר.
עכשיו להצליח לצאת מכאן עם עתק עוצמתי.
במחשבה שניה, אולי הוא היה צריך להכין העתק. אבל הכנת העתק שכזה הייתה לוקחת זמן, ולא היה לו זמן.
הוא נאנח חרישית לעצמו, מבטו חולף על פני התיבות. רובן מלאות במטבעות ובאבני חן, שני דברים שהוא בהחלט ישמח לקחת איתו. אבל לצערו, לקחת חפצים דרך המסע בזמן זה לא הדבר הקל בעולם, כמו כן, גם אין לו כיסים בתחתונים.
לבסוף, הוא מצא את התיבה הנכונה. תיבת אבן עתיקה עם רונות חרוטות על פני השטח שלה, רונות שהתרו באדם שקורא אותן לא לפתוח את התיבה.
חבל שהאדם שקרא אותן לא בדיוק אהב לעשות מה שאומרים לו.
רופוס ניגש אל התיבה ופתח אותה באיטיות, חושף חרב עשויה אבן חן- ברקת ליתר דיוק- שוכבת על מצע קטיפה. זו הייתה חרב יפה בהחלט, אבל הוא לא התעניין בה בגלל יופיה. גם לא בגלל השווי שלה, לא הפעם.
הוא התעניין בה בגלל היכולות שלה.
בשביל העלית, לאבני חן היו סגולות מיוחדות. ולברקת? הברקת הייתה מקושרת לזמן. וחרב הברקת? היא יכלה לחתוך את הזמן עצמו, לחתוך את קו הזמן של האדם. לנתק את החיים שלו.
מעניין למה הזקנים רוצים אותה כל כך.
חתך מהלהב הזה לא רק יפצע אותך, הוא גם יגדע חלק מהזמן שלך, יגרום להיסטוריה שלך להתפוגג. דברים שעשית, אנשים שהכרת, אם נחתכת מחרב הברקת- הם פשוט לא קרו.
בכל מקרה, זה לא היה עניינו של רופוס. אבל... זה כן העלה לו מחשבות. מחשבות שעד מהרה התגבשו לכדי תוכנית.
רופוס נע במהירות, יודע שלקחת את חרב הברקת יפעיל אזעקה. הוא ידע את זה פשוט כי היה קל מדי להגיע עד לכאן.
עכשיו הגיע החלק הקשה באמת.
קול צעקה מחריש אוזניים הדהד ברגע שרופוס הרים את החרב, והשומרים פרצו פנימה. הוא הסתובב במהירות, מרים טלקינטית תיבה מלאת מטבעות וזרק אותה על השומרים, גורם לה להפתח באוויר ומשלח את המטבעות שבה בעוצמה, מפיל את השומרים לאחור עם זעזוע מוח.
רופוס החל לרוץ, החרב בידו האחת, המגילה בשניה. הוא נע לעבר חדר ההארחה, שם החרב נשרפה לפי ספרי ההיסטוריה. שומרים רדפו אחריו, אבל הוא התעלם מהם. הם צעקו דברים, הוא התעלם גם מהם.
הם לא היו חשובים.
הוא הרגיש חץ ננעץ בכתפו, קשת מוצלבת כנראה, אבל הוא התעלם גם מזה. במקום, הוא התרכז באח הבוערת הענקית, אחת שכל נפח היה רוצה בלשכה שלו.
אחת שרק מלך יכול להרשות לעצמו.
יש סיפורים שהמלך שבנה אותה השתמש בה כדי לזרוק לתוכה את אויביו החיים עדיין, ולקרוא ספר לקול צעקותיהם.
אולי באמת יש קצת אמת בסיפור הזה, בהתחשב בכך שגודל האח מושלם לכניסתו של אדם בוגר. ורופוס הוא הרי אדם בוגר.
הוא זינק קדימה, מחליק על הרצפה לתוך הלהבות. צמיד הזרדים שלו כמעט ומתפקע כשהוא מנסה לשמור עליו מכל רע, ורופוס עצמו צריך להשקיע את כח ריכוזו כדי לשמור על הדברים החשובים לו מפני הלהבות- השרשרת, החרב, המגילה.
במקום לאפשר ללהבות לשרוף את החפצים החשובים, הוא גרם להן לשרוף את בגדיו. וכשאלו נשרפו עד אפר, הוא נכנס לזרם הזמן הצונן.
היה קשה בהרבה לשמור על עצמו הפעם, הצללים הפכו לאגרסיביים, והוא בקושי הצליח להגיע אל הסנאט.
רופוס כשל החוצה מבריכת הכספית, והזקנים המכוסים בגלימות הסתכלו עליו מלמעלה.
"טוב מאוד, שוליה סורר. " המנהיג אמר וצעד צעד אחד קדימה, מחכה שרופוס יעמוד על רגליו. "את החרב. " הוא אמר שהלה נעמד, אך לרופוס היו תוכניות אחרות.
אבחת חרב מהירה חתכה את זרועו של האדון הנעלה, מותירה חתך דק וקצר, אבל יותר חשוב, היא גם חתכה חלק מזמנו של האדון הנעלה. וליתר דיוק, את החלק בו הוא אוסר על רופוס לחזור לבקר את אמו.
זכרונות חדשים מתווספים למוחו של רופוס. כיצד הוא היה עם אמו כשהמגדל התמוטט, כיצד הוא הצליח להגן עליה. כיצד היא עדיין בחיים, וכיצד שהוא מבקר אותה כל שבועיים.
כמובן, השינוי הזה לא שינה את ההחלטות שקרו לפני שיצר אותו, הוא עדיין עזב את העלית, הפך לסורר. הוא עדיין נסע בזמן, ועדיין חתך את האדון הנעלה. אבל לא היה אכפת לו.
"ועכשיו, " רופוס אמר בחיוך, חיוך אמיתי של ממש, "החרב שלכם. "
הוא התלבש ויצא החוצה, מתעלם מהבעות ההלם שעל פניהם של האדונים הנעלים. והלך לבקר את אמו.