• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור][אתגר כתיבה 39] כמה זה מספיק

ת'ור

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
I'm back.

מתי זה מספיק
“עצור! עצור והזדהה!”
“אולי תוכל לעזור לי,” הגבר הכהה אמר. סכין הבזיקה בחשכה. גוף נפל. הגבר הכהה הביט בו באכזבה.
“אני רואה שלא,” הוא אמר וטיפס מעל גדר התיל.
“הי - “
“אולי אתם תוכלו לעזור לי.”
“ארחח!”
“הררר..”
“...גם לא.”
הדלת נבעטה מבחוץ ושתי גופות החיילים נזרקו פנימה. החבורה שישבה בפנים מיהרה להרים את רוביה, אבל הגבר הכהה הרים את שלו עוד קודם.
“לא, לא, לא,” הוא אמר וצעד קדימה בתוך הדם, האבק וריח השריפה. הוא עבר את המסדרון, לא קיבל עזרה מעוד שניים שהגיעו בריצה, ובעט בדלת שבקצה.
המשרד היה גדול, מחניק ועמוס בניירות. הקצין שישב מאחורי השולחן מצמץ כשראה את הגבר שנכנס.
“דן?” הוא שאל בחוסר אמון.
“ריק,” הגבר הכהה אמר באדישות. “אני צריך עזרה. וחשבתי, מי אם לא האדם שהכניס אותי לבוץ הזה יוכל לעזור?”
“אלוהים, דן, ל-לא שמעתי ממך מאז - “
“מאז שנידבת אותי בניגוד לרצוני, אבל כל זה מאחורינו, ריק. אני רק צריך שתעזור לי.”
“לעזור לך? במה, ב, אה, בכסף..?”
“אני צריך שתעזור לי לפתור תעלומה, ריק.”
“איזו, אה... תעלומה..?”
דן שם לב שריק מציץ מאחוריו רגע אחד מאוחר מדי, ורגע אחד לפני שהמזכיר של ריק הנחית לו מסך על הראש.

הוא התעורר באחיזת אזיקונים על הקרקע הלחה עם תריסר רובים מכוונים לראשו.
“אלוהים אדירים, דן, מה קרה לך שם?”
“אתה באמת לא יודע?” הוא התמתח. האזיקונים חרקו.
“לא אמרו לי כלום! רק שהם צריכים את הכי טוב שלי, ושזה בשביל המדינה...”
הגבר הכהה נשכב על גבו. “כן, טוב. אולי הם באמת האמינו בזה.”
“ומאז לא שמענו ממך! דן, אני מצטער, אני לא...”
“ריק, באמת, זה לא משנה עכשיו,” הוא אמר והתפתל לרגליו בעודו קשור. התנועה המעוותת גרמה להם לסגת מעט אחורה.
“מה הם עשו לך, דן?”
“ניסויים, ניתוחים ודברים מסריחים,” הגבר הכהה אמר. “אני מצטער על בריאן, ג’ימי, טורבו, בארי ושאר החברה שהרגתי, דרך אגב. זה לא היה בשליטתי.”
“דן, אני...”
“ואני מצטער על זה,” הגבר הכהה אמר, “אבל אני באמת צריך שתעזור לי כבר לגלות.”
הוא קפץ קדימה וההדקים נמשכו מוכאנית. עשרות כדורים ניקבו אותו והוא קרס לקרקע, מתעוות. “נצור אש!” ריק צעק ומיהר קדימה לכרוע ליד הגופה. “דן, אלוהים, דן, אתה שומע אותי - “
“כן.”
ריק נרתע אחורה. הגבר הכהה התקפל והתמתח, והאזיקונים שנפגעו מהכדורים פקעו ונשרו לקרקע. הרובים שהונמכו הורמו מחדש, אבל הגבר הכהה נראה בעיקר מאוכזב. “טוב, זה עוד משהו שלא עבד. תודה בכל מקרה, ריק, עשית מה שיכולת, אבל אני צריך להמשיך. אל תדאג, אני אמצא את מחסן התחמושת לבד. עכשיו אם רק תעמוד בלי לזוז, אני אוכל לא להכאיב לך כמעט בכלל...”
וקולות הירי רעמו שוב, ואז פסקו אחד-אחד.
זה מצחיק, אבל ככל שהסיפור קצר יותר אני יותר מרוצה ממנו.

הארות, הערות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
 
מוצלח למדי :)
אהבתי את הסיפור הקצר והקולע. התמה של 'אתה יכול לעזור לי' עבדה די טוב. מה שקצת מוזר לי בדיעבד זה שאין לו בעיה שיחוררו אותו והוא קם וממשיך ללכת, אבל כשדופקים לו מסך בראש הוא מאבד הכרה.
 
חזרה
Top