ביום ההוא, הסתכלתי למוות בלבן של העיניים.
וביום ההוא, הוא מצמץ.
זה גרם לי לצחוק. צחוק אמיתי, מהלב, אחד שלא היה לי כבר כמה שנים טובות.
"אתה יודע, זו הפעם הראשונה זה כמה אלפי שנים שאני מצליח לנצח אותך בתחרות מבטים." אמרתי לאחר שהצלחתי להשתלט על הצחוק שלי.
המוות הסתכל עלי בקרירות. "אלפי שנים?" הוא שאל, הקול שלו מהדהד בחדר הגדול, "כמה זמן אתה חושב שאתה נמצא כאן?"
הסתכלתי סביבי. הספה הכל כך מוכרת, הדלתות, הדלפקים, הפקידות שמאחורי הזכוכיות, והתורים הענקיים.
"הנחתי שעברו לפחות אלפיים שנה שם למטה." אמרתי, המבט שלי מתקבע על בחור אחד מוזר. לבוש במעין שריון רובוטי עתידני שכזה. המוות עקב אחרי המבט שלי, מסתכל גם הוא על הברנש מבעד לארובות עיניו הריקות.
"ג'ים ריימונד. 23." המוות אמר, "תאונת דרכים, חצה את הכביש בכנס מדע בדיוני מת במקום."
"למה הוא לובש את השריון הזה אם ככה?" שאלתי, הדיבורים על נסיבות המוות של אחרים תמיד גרמו לי להשיב לעצמי מעט מהרצינות המעטה שלי. "אנחנו לא אמורים לעלות השמיימה עירומים?"
"כמו שהגעתם לעולם." המוות הנהן, "אך הבחור הזה השקיע חלק מנשמתו בתחפושת שלו. ולכן, היא עלתה איתו."
"אתה יודע," אמרתי, מהורהר. "חבל שאף אחד לא אמר לי את זה קודם, הייתי רוצה להביא איתי משהו גם." הבטתי בו, והמוות שתק, מחכה לדברי. "נגיד... הגיטרה שלי. זה היה יכול להיות נחמד. להוסיף קצת חיים למקום הזה." גיחכתי שוב, הניגוד הצחיק אותי.
"לא הייתה לך גיטרה." אמר המוות, "הגיטרה שבדירה שלך שייכת לחברך רוני, שהשאיל לך אותה בשנת 2010. לא החזרת לו אותה מאז."
הסתכלתי על הדמות השלדית שלצדי בהלם, והייתי יכול להשבע שהיא חייכה. "ועדיין לא ענית לי, פיטר, כמה זמן אתה חושב שאתה כאן?"
הצטמררתי, המוות הזכיר את שמי רק בפעמים נדירות. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו אומר את שמי מאז שאסף אותי.
כמה זמן אני כאן? בחדר ההמתנה הזה? נצח.
או לפחות כך זה מרגיש.
הדלת שמולי סגורה עכשיו, דלת עץ חומה פשוטה עם שלט פשוט אפילו יותר. רשומה עליו מילה אחת- שיפוט.
כל פעם, אני רואה אנשים נכנסים לשם. אף אחד מהם לא יוצא, כי זו הדרך לחיים הבאים.
שם, הם מחליטים.
מחליטים לאן אתה הולך אחרי,
לגן עדן, לגיהינום, חזרה לעולם הגשמי... יש הרבה אפשרויות.
והאמת?
האמת שרק לחשוב על זה גורם לי להצטמרר. אולי זו הסיבה שאני מדבר עם המוות כל כך הרבה, כדי להסיח את דעתי. והאמת, שבצורה לא צפויה, המוות הוא בחור נחמד.
"פיטר ברנר." מערכת הכריזה קראה, וצמרמורת נוספת אחזה בי כשהסתכלתי על המוות, שהנהן. "הכנס נא לחדר השיפוט. השופטים הגיעו לכדי החלטה."
בלעתי את הרוק, הרפיתי בכוח את האגרופים שלי, והתחלתי לצעוד. צעד אחר צעד. הרגליים שלי רעדו כשהתקדמתי, ונעצרתי באמצע הדרך. מביט לאחור. המוות עוד היה שם, מסתכל עלי עם ארובות העיניים הריקות שלו. והוא... הוא נפנף לי לשלום.
המחווה הזו, פשוטה ככל שתהיה, גרמה לי לחייך, והרגל שלי זזה מעצמה. הרגל השנייה מצטרפת מיד. ובלי ששמתי לב, כבר פתחתי את הדלת, משאיר את חיי הישנים מאחור.
וביום ההוא, הוא מצמץ.
זה גרם לי לצחוק. צחוק אמיתי, מהלב, אחד שלא היה לי כבר כמה שנים טובות.
"אתה יודע, זו הפעם הראשונה זה כמה אלפי שנים שאני מצליח לנצח אותך בתחרות מבטים." אמרתי לאחר שהצלחתי להשתלט על הצחוק שלי.
המוות הסתכל עלי בקרירות. "אלפי שנים?" הוא שאל, הקול שלו מהדהד בחדר הגדול, "כמה זמן אתה חושב שאתה נמצא כאן?"
הסתכלתי סביבי. הספה הכל כך מוכרת, הדלתות, הדלפקים, הפקידות שמאחורי הזכוכיות, והתורים הענקיים.
"הנחתי שעברו לפחות אלפיים שנה שם למטה." אמרתי, המבט שלי מתקבע על בחור אחד מוזר. לבוש במעין שריון רובוטי עתידני שכזה. המוות עקב אחרי המבט שלי, מסתכל גם הוא על הברנש מבעד לארובות עיניו הריקות.
"ג'ים ריימונד. 23." המוות אמר, "תאונת דרכים, חצה את הכביש בכנס מדע בדיוני מת במקום."
"למה הוא לובש את השריון הזה אם ככה?" שאלתי, הדיבורים על נסיבות המוות של אחרים תמיד גרמו לי להשיב לעצמי מעט מהרצינות המעטה שלי. "אנחנו לא אמורים לעלות השמיימה עירומים?"
"כמו שהגעתם לעולם." המוות הנהן, "אך הבחור הזה השקיע חלק מנשמתו בתחפושת שלו. ולכן, היא עלתה איתו."
"אתה יודע," אמרתי, מהורהר. "חבל שאף אחד לא אמר לי את זה קודם, הייתי רוצה להביא איתי משהו גם." הבטתי בו, והמוות שתק, מחכה לדברי. "נגיד... הגיטרה שלי. זה היה יכול להיות נחמד. להוסיף קצת חיים למקום הזה." גיחכתי שוב, הניגוד הצחיק אותי.
"לא הייתה לך גיטרה." אמר המוות, "הגיטרה שבדירה שלך שייכת לחברך רוני, שהשאיל לך אותה בשנת 2010. לא החזרת לו אותה מאז."
הסתכלתי על הדמות השלדית שלצדי בהלם, והייתי יכול להשבע שהיא חייכה. "ועדיין לא ענית לי, פיטר, כמה זמן אתה חושב שאתה כאן?"
הצטמררתי, המוות הזכיר את שמי רק בפעמים נדירות. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו אומר את שמי מאז שאסף אותי.
כמה זמן אני כאן? בחדר ההמתנה הזה? נצח.
או לפחות כך זה מרגיש.
הדלת שמולי סגורה עכשיו, דלת עץ חומה פשוטה עם שלט פשוט אפילו יותר. רשומה עליו מילה אחת- שיפוט.
כל פעם, אני רואה אנשים נכנסים לשם. אף אחד מהם לא יוצא, כי זו הדרך לחיים הבאים.
שם, הם מחליטים.
מחליטים לאן אתה הולך אחרי,
לגן עדן, לגיהינום, חזרה לעולם הגשמי... יש הרבה אפשרויות.
והאמת?
האמת שרק לחשוב על זה גורם לי להצטמרר. אולי זו הסיבה שאני מדבר עם המוות כל כך הרבה, כדי להסיח את דעתי. והאמת, שבצורה לא צפויה, המוות הוא בחור נחמד.
"פיטר ברנר." מערכת הכריזה קראה, וצמרמורת נוספת אחזה בי כשהסתכלתי על המוות, שהנהן. "הכנס נא לחדר השיפוט. השופטים הגיעו לכדי החלטה."
בלעתי את הרוק, הרפיתי בכוח את האגרופים שלי, והתחלתי לצעוד. צעד אחר צעד. הרגליים שלי רעדו כשהתקדמתי, ונעצרתי באמצע הדרך. מביט לאחור. המוות עוד היה שם, מסתכל עלי עם ארובות העיניים הריקות שלו. והוא... הוא נפנף לי לשלום.
המחווה הזו, פשוטה ככל שתהיה, גרמה לי לחייך, והרגל שלי זזה מעצמה. הרגל השנייה מצטרפת מיד. ובלי ששמתי לב, כבר פתחתי את הדלת, משאיר את חיי הישנים מאחור.
