אז הנה. כמו שכתבתי בשרשור ההכרזה על הנושא, זה היה קשה. לא היה לי רעיון בכלל, אבל אני יודע מאיפה למצוא רעיונות, אז יאי לי.
מקווה שתהנו.
מקווה שתהנו.
"אני מצטערת." הת'ר מורגן אמרה, מסתכלת היישר בעיניה של אמה. "אבל גם אם זה מפריע לך, גם אם זה מעצבן אותך, אני עומדת להתחתן איתה."
אמה הסתכלה עליה בתיעוב. "חילול הקודש." היא יכלה לשמוע אותה ממלמלת, וזה הכעיס אותה. "אני לא מוכנה לזה. אני לא מוכנה שהבת שלי תתחתן עם..."
"עם?" הת'ר קמה מהספה, מתפרצת למשפט של אמה, לא מאפשרת לה לסיים אותו.
"איתה!" אמא שלה הצביעה על הבחורה שישבה לצידה של הת'ר באצבע רועדת, קמה גם היא.
"מאז שהייתי ילדה קטנה אמא, מאז שהייתי ילדה קטנה, עשיתי בדיוק את מה שרצית." הת'ר נשמה, דמעות התחילו לזלוג מעיניה, "הייתי ילדה טובה, ילדה מושלמת." היא הגניבה מבט בבחירת ליבה, בקאמיל. בשיער הבלונדיני שמכסה את אחת מעיניה, בעור הרך ובשפתיים המושלמות. בשביל זה היא נלחמה. היא התכוונה להמשיך בנאום, נחושה יותר. רגועה יותר. אבל לאמה היו תוכניות אחרות.
"ואז היא באה!" אמא שלה צעקה, מנצלת את רגע ההפוגה בשטף הדיבור של הת'ר כדי להשחיל האשמה. "היא! מכניסה לך רעיונות לראש! מפתה אותה!"
קאמיל ציחקקה, עדיין על הספה, והושיטה יד אל ידה של הת'ר. לוחצת עליה, מעבירה לה כוח, חיזוק נפשי.
"היא לא פיתתה אותי אמא." הת'ר אמרה, נאבקת לשמור על קולה מלרעוד.
"אם כבר," קאמיל לחשה בשפתה המתנגנת, השונה. "את פיתת אותי." הת'ר הסתכלה עליה, והחיוך האוהב שקאמיל לבשה גרם לקול שלה להתייצב מעט.
"מה היא אמרה?!" אמא שלה שאלה, בטוחה שקאמיל מכשפת את בתה. הבת המושלמת שלה. אבל לא, זה לא מה שקרה. וקסם, כישוף, אלו היו רק סיפורי ילדים, בדיות, אשליות. הם לא היו אמיתיים.
"היא הזכירה את הפעם הראשונה בה נפגשנו." הת'ר ענתה בכנות, "אבל זה לא משנה. היא לא פיתתה אותי אמא, אני פשוט... נשביתי בקסמה."
המבט שעל פניה של אמה גרם להת'ר לקלל בליבה על בחירת המילים שלה. "אז היא כן כישפה אותך!"
"לא אמא. אני פשוט אוהבת אותה."
"גברת מורגן." קאמיל קמה, מיישרת את השמלה הירוקה שהשתלבה כל כך טוב עם השיער שלה. "אולי תשבי? אני אביא תה."
רק מההלם, מכך שקאמיל העזה לדבר איתה, גברת מורגן התיישבה, ומיד אחריה התיישבה גם הת'ר, מנגבת את דמעותיה בגב ידה. הן חיכו בדממה במשך כמה דקות עד שהקומקום שרק, וקאמיל חזרה עם מגש, עליו שלושה ספלים וקומקום תה.
"הנה." היא אמרה וחייכה חיוך מעודד, מוזגת את התה ומתיישבת לצד הת'ר. לאחר שהחזירה את הקומקום למגש, היא הניחה את ידה על ירכה של הת'ר. מעודדת אותה. "כמו שאתן יכולות לראות, אין בכוסות התה האלה סערות." היא אמרה בחיוך, גורמת להת'ר לחייך. לא בגלל משחק המילים, רק בגלל החיוך שלה.
"תודה." הת'ר אמרה ללא קול, וחזרה להביט באמה, שנראה וקברה את עצמה בכוס התה.
"אני מאושרת איתה, אמא." היא אמרה בכנות, "אני אוהבת אותה. אני עומדת להתחתן איתה, בין אם תעניקי את הברכה שלך ובין אם לא."
"מה אבא שלך יחשוב?" גברת מורגן שאלה בלחש, בוחשת בכוס התה שלה.
"אבא היה מקבל את זה." הת'ר ענתה, "כמו שהוא קיבל את המוות שלו. הוא היה יודע שזה בלתי נמנע."
ללא מילים, גברת מורגן הרכינה את ראשה.
"נשלח לך הזמנה." קאמיל אמרה בחיוך, "אקווה לראות אותך.אחרי הכל, איזו אמא לא רוצה לראות את בתה בשמלת הכלולות שלה?"
הן יצאו החוצה. הת'ר וקאמיל. והת'ר שיחררה אנחת רווחה. אמא שלה ידעה כבר הרבה זמן שהיא לסבית. היא הגניבה מבט נוסף בקאמיל, בשיער הבלונדיני, בעור הצחור, באוזניים המחודדות. אמא שלה אולי לא הייתה שמרנית, אבל נישואין בין גזעיים היו כנראה יותר מדי אפילו בשבילה.
אמה הסתכלה עליה בתיעוב. "חילול הקודש." היא יכלה לשמוע אותה ממלמלת, וזה הכעיס אותה. "אני לא מוכנה לזה. אני לא מוכנה שהבת שלי תתחתן עם..."
"עם?" הת'ר קמה מהספה, מתפרצת למשפט של אמה, לא מאפשרת לה לסיים אותו.
"איתה!" אמא שלה הצביעה על הבחורה שישבה לצידה של הת'ר באצבע רועדת, קמה גם היא.
"מאז שהייתי ילדה קטנה אמא, מאז שהייתי ילדה קטנה, עשיתי בדיוק את מה שרצית." הת'ר נשמה, דמעות התחילו לזלוג מעיניה, "הייתי ילדה טובה, ילדה מושלמת." היא הגניבה מבט בבחירת ליבה, בקאמיל. בשיער הבלונדיני שמכסה את אחת מעיניה, בעור הרך ובשפתיים המושלמות. בשביל זה היא נלחמה. היא התכוונה להמשיך בנאום, נחושה יותר. רגועה יותר. אבל לאמה היו תוכניות אחרות.
"ואז היא באה!" אמא שלה צעקה, מנצלת את רגע ההפוגה בשטף הדיבור של הת'ר כדי להשחיל האשמה. "היא! מכניסה לך רעיונות לראש! מפתה אותה!"
קאמיל ציחקקה, עדיין על הספה, והושיטה יד אל ידה של הת'ר. לוחצת עליה, מעבירה לה כוח, חיזוק נפשי.
"היא לא פיתתה אותי אמא." הת'ר אמרה, נאבקת לשמור על קולה מלרעוד.
"אם כבר," קאמיל לחשה בשפתה המתנגנת, השונה. "את פיתת אותי." הת'ר הסתכלה עליה, והחיוך האוהב שקאמיל לבשה גרם לקול שלה להתייצב מעט.
"מה היא אמרה?!" אמא שלה שאלה, בטוחה שקאמיל מכשפת את בתה. הבת המושלמת שלה. אבל לא, זה לא מה שקרה. וקסם, כישוף, אלו היו רק סיפורי ילדים, בדיות, אשליות. הם לא היו אמיתיים.
"היא הזכירה את הפעם הראשונה בה נפגשנו." הת'ר ענתה בכנות, "אבל זה לא משנה. היא לא פיתתה אותי אמא, אני פשוט... נשביתי בקסמה."
המבט שעל פניה של אמה גרם להת'ר לקלל בליבה על בחירת המילים שלה. "אז היא כן כישפה אותך!"
"לא אמא. אני פשוט אוהבת אותה."
"גברת מורגן." קאמיל קמה, מיישרת את השמלה הירוקה שהשתלבה כל כך טוב עם השיער שלה. "אולי תשבי? אני אביא תה."
רק מההלם, מכך שקאמיל העזה לדבר איתה, גברת מורגן התיישבה, ומיד אחריה התיישבה גם הת'ר, מנגבת את דמעותיה בגב ידה. הן חיכו בדממה במשך כמה דקות עד שהקומקום שרק, וקאמיל חזרה עם מגש, עליו שלושה ספלים וקומקום תה.
"הנה." היא אמרה וחייכה חיוך מעודד, מוזגת את התה ומתיישבת לצד הת'ר. לאחר שהחזירה את הקומקום למגש, היא הניחה את ידה על ירכה של הת'ר. מעודדת אותה. "כמו שאתן יכולות לראות, אין בכוסות התה האלה סערות." היא אמרה בחיוך, גורמת להת'ר לחייך. לא בגלל משחק המילים, רק בגלל החיוך שלה.
"תודה." הת'ר אמרה ללא קול, וחזרה להביט באמה, שנראה וקברה את עצמה בכוס התה.
"אני מאושרת איתה, אמא." היא אמרה בכנות, "אני אוהבת אותה. אני עומדת להתחתן איתה, בין אם תעניקי את הברכה שלך ובין אם לא."
"מה אבא שלך יחשוב?" גברת מורגן שאלה בלחש, בוחשת בכוס התה שלה.
"אבא היה מקבל את זה." הת'ר ענתה, "כמו שהוא קיבל את המוות שלו. הוא היה יודע שזה בלתי נמנע."
ללא מילים, גברת מורגן הרכינה את ראשה.
"נשלח לך הזמנה." קאמיל אמרה בחיוך, "אקווה לראות אותך.אחרי הכל, איזו אמא לא רוצה לראות את בתה בשמלת הכלולות שלה?"
הן יצאו החוצה. הת'ר וקאמיל. והת'ר שיחררה אנחת רווחה. אמא שלה ידעה כבר הרבה זמן שהיא לסבית. היא הגניבה מבט נוסף בקאמיל, בשיער הבלונדיני, בעור הצחור, באוזניים המחודדות. אמא שלה אולי לא הייתה שמרנית, אבל נישואין בין גזעיים היו כנראה יותר מדי אפילו בשבילה.
