• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור] [אתגר שבועי 26] הסערה מתקרבת

החלטתי לעשות סיפור של שני חלקים הפעם. יש למה לצפות :D
ההארפיה רעדה, רעד חלש, סוג של רטט אפילו. הוא לא נגרם מהמנועים, המנועים היו חלקים.
הוא נגרם מהסופה שעתידה לבוא.
הסופה לא סתם מגיעה ונעלמת, היא מתחילה חלשה. ומתגברת לאט לאט לאט, עד שהיא אוספת את כל עוצמתה ופורצת קדימה. היא פושטת על כפרים, ערים, ארצות שלמות. מכלה את הכוח שלה, מפזרת אותה באוויר עד שהיא למעשה נעלמת.
אבל היא אף פעם לא נעלמת באמת.
אני יכול להרגיש את הכוח הזה, הוא תמיד באוויר. תמיד מחכה. וכשיש סופה- הוא מתחיל להצטבר. ממנו ההארפיה רעדה. כמוני, היא יכלה להרגיש את ההצטברות הזו, והיא רצתה להצטרף.
ההארפיה היא ייחודית, ספינה הבנויה מעץ הרעם. הדמות שגולפה בחרטום הייתה הארפיה כמובן, ככה החלטתי על השם. לא להפך, כמו שהרוב חושבים.
"אז קפטן, לאן נוסעים הפעם?"
הנער הצעיר עמד מאחורי. הוא באמת צריך להפסיק את המנהג המגונה הזה שלו. להתגנב מאחורי אנשים אחרים.
"הפעם?" שאלתי, לא מפנה את ראשי. "לנמל סאת'. יש לי בעיר מכרה וותיקה, נקווה שהיא תרצה את הפסלון ההוא."
מצאנו את הפסלון הזה באי האחרון בו היינו, אטום בתיבה כמה מטרים טובים מתחת לחול. לפעמים, אפשר למצוא דברים מעניינים אם עוקבים אחרי מפות אוצר. "תמסור לקרייקס להפעיל את המנועים בכל הכוח. יש לנו סופה להשיג."
לאחר כמה רגעים, הסתכלתי אחורה. הנער נעלם. בתקווה, הלך למסור לקרייקס- ההגאי שלנו- את ההנחיות שלי. נאנחתי כשהסתכלתי על השמיים. הם היו עדיין בהירים, עם עננים לבנים פה ושם. שמש צהובה, ציפורים... לא היה שום סימן לסופה המתקרבת. אבל הספינה לעולם לא שיקרה, בניגוד אלי.
כשהייתי ילד, הנזירים זרקו אותי החוצה בסערה. כמו כל שאר הילדים. אבל בזמן שהם היו צריכים להרגיש את הכוח של הסופה ולהתחמק מהברקים, אני נכנסתי לתוכם. הייתי טיפש ופזיז, וזה עלה לי מחיר כבד.
צלקת ענקית המשתרעת על כל צדי הימני, מהמצח עד לרגל. זה, בצירוף עם העובדה שאני מפקד על ספינה, הקנה לי את הכינוי "קפטן צלקת." מאז, היכולת שלי להרגיש בסופה נחלשה קצת, אבל יכולות אחרות השתפרו.

עברו כמה שעות עד שהגענו לנמל, השארתי את מלאכת הצעקות לחובל הראשון שלי, אנחנו קוראים לו הפיל. בגלל הגודל שלו, העור האפור, אבל בעיקר התרועה. הוא אוהב לצעוק על אנשים, ובטח ובטח על סבלים שסוחבים את הסחורה היקרה שלנו, שתיפול היישר למים אם הם יעשו טעות אחת קטנה.
זינקתי מעבר למעקה הספינה ועוררתי קצת את הכוח של הסופה, גורם לו להזכר איך זה להיות סופה, ומשיב לו קצת מהכוח שהיה לו. ניצלתי את זה כדי להדחף עד למזח ולנחות בקלילות.
לאחר כמה דקות של הליכה, דפקתי בדלת העץ, ושיילה פתחה לי. יפהפיה כתמיד. עם שיער ערמוני ארוך ועור בצבע הקרמל, שפתיים רכות ומזמינות ועיניים מהפנטות וכחולות. אבל כמובן, שום דבר לא מושלם. וכדי לנפץ את אשליית השלמות של היופי שלה, ההבעה שלה הייתה צריכה להיות הבעה של גועל ותיעוב.
ההבעה שהיא שמרה במיוחד בשבילי.
"מה?" היא צמצמה את עיניה הכחולות כמו הים. מספרים שהעיניים הן חלונות לנשמה, אצל שיילה העיניים היו חלונות למצב הרוח שלה. והפעם, הים שבעיניה היה סוער. היא כעסה. כנראה על זה שהעזתי לעמוד במפתן דלתה אחרי שהרגתי את אחיה. אבל זה סיפור לפעם אחרת.יספיק לומר שהוא לא היה האיש הישר ביותר בעולם.
"אחר כך שיילה, הסערה מתקרבת." חייכתי ונכנסתי פנימה, סוגר את הדלת מאחורי.
ואז הגשם התחיל לרדת.

עקבתי אחריה עד לסלון, שם התיישבתי על אחת הספות וחיכיתי לכוס התה שלי. פעם, הן היו חמות ומלאות אהבה. היום, התה היה קר ומלא שנאה. לגמתי ממנו מתוך נימוס, עדיף שלא אכעיס את שיילה עוד יותר.
"אז ככה." אמרתי והנחתי את הספל על שולחן העץ שעמד במרכז הסלון, "אני אגש ישר ולעניין. מצאתי דרך להחיות את אח שלך."
בעיניה, הסערה התחילה.
 
למרות עומס התיאורים וההסברים, שילבת את זה יפה בדיאלוג. למרות שלא ברור למי הדובר מדבר - לקורא ישירות, ליומן שלו או מספר לחברים. זה מבלבל בסוף ששיילה מדברת.
 
סיפור נחמד, למרות שאני לא בטוח מה העולם אמור להיות. יורדי ים עם טיפת על טבעי, סבבה. זו רמת הטכנולוגיה שמבלבלת אותי - אם ההארפיה עשויה עץ, איך יש לה מנועים? הם בד"כ לא עובדים ביחד, לפחות לא בספינות לים הפתוח. לא שזה לא יכול להיות, פשוט לא ברור איך זה עובד.

המשחק על הנושא של האתגר היה אחלה - המעבר מהסופה בחוץ לסופה בעיניים של שיילה עבד מצוין.
 
חזרה
Top