סיפור [סיפור][אתגר שבועי 23] קלישאה

אוזניה המחודדות של ט'אנה רעדו לקול הזמרה שהדהד במסדרונות האפלים והטחובים מתחת לפני הקרקע. היא הלכה בהם באיטיות כבר כמה דקות, מונחית באמצעות חושיה העל אנושיים. עיניה הרגישות הצליחו לראות את הקירות המלוכלכים גם בחשיכה שאפפה אותה, ואוזניה החדות זיהו את הכיוון והמרחק המדוייקים של מקור הזמרה. בדרך כלל, היא יכלה לחשב בראשה כמה זמן ייקח לה להגיע למקור הקול, אבל המרתף שעוצב כמו מבוך, בשילוב עם החשיכה, מקשים עליה לחשב את הזמן. היא צריכה למהר, לפני שהמזמור ייגמר. כשהוא ייגמר, היא לא תדע לאן ללכת.
היא התחילה להחיש את הקצב, ידיה מממשות את הקירות במעבר הצר, מוודאת שהיא לא פספסה אף פנייה. שמלתה כנראה נהרסה, טבילה מהירה באגם לא תעזור, ושיערה מלא כולו קורי עכביש.
ט'אנה הצטמררה לפתע כשהרגישה שהחום עוזב את עצמותיה, הלחש- יהיה מה שיהיה- הגיע לשלב קריטי. למזלה, היא כבר לא כל כך רחוקה.
עיניה הסתנוורו לרגע כשהיא ראתה את האור שבקצה המנהרה, כמעט כאילו השמש עצמה חיכתה לה שם למטה, כמה מטרים מתחת לפני הקרקע. היא יצאה מהמנהרות, מוצאת את עצמה באולם גדול ועגול, מואר על ידי נרות צמודים לקיר שבערו באש לבנה, בהירה כמו אור יום. במרכז החדר נמצאה דמות לבושה גלימות, ידיה כלפי מעלה ופיה זע ונע במזמור, אבל הפעם לא המזמור הוא זה שגרם לט'אנה לצמרמורת.
הפעם, אלה היו הגופות.
עשרים גופות לפחות, נעוצות על הקיר, בדרגות שונות של ריקבון. היא יכלה לראות את הנפח הזקן, מת כמובן. הוא היה הגופה הטרייה ביותר מביניהן, הוא היה צבעוני יותר מהשאר ודם עדיין זרם ממנו, נוזל על הקיר ומכתים אותו. הוא, כמו שאר המתים, היה ממוסמר לקיר באמצעות מספר יתדות, אחת כל כל מפרק יד, ואחת בגרון. מרחוק, ט'אנה לא יכלה לזהות אילו רונות חרוטות ביתדות הללו, אבל היא הייתה בטוחה שהן קיימות שם, שואבות את כוח החיים מהגוף, קוראות לנשמות חזרה לעולם הזה, או עושות משהו מתועב אחר.
היא התיקה את עיניה מהגופות הנעוצות, נושאת תפילה קצרה לכוכבים,והתקדמה.
"מי אתה?!" היא שאלה, צועקת, כובשת את פחדיה באמצעות הקול.
הדמות לא ענתה, במקום זאת, היא המשיכה לזמר בשפה לא מובנת.
"ענה לי! מי אתה?!" היא המשיכה לצעוק, מתחילה להתקרב ומרגישה את שיערותיה סומרות מהאנרגיה שבאוויר ומהקור יחדיו. היא נאנחה בלי קלות, לצעוק לא יוביל אותה לשום מקום, נראה שריכוזה של הדמות חזק מכדי שהצעקה תשבור אותו.
היא המשיכה ללכת, מנסה להתעלם מהקור הלא טבעי ומהמילים הלא מובנות. ואז, בחשש רב, היא דחפה את הדמות לאחור, שוברת את הריכוז וגורמת לזמרה להקטע באיבה, שוברת את הלחש.
"מה את חושבת שאת עושה?!" הדמות צעקה עליה, שאריות מיסטיות עדיין דבוקות לקולה וגורמות לט'אנה לרעוד שוב. הקול היה קול של גבר, האם זה אותו הגבר מהדיוקן שלמעלה?
"אני לא יודעת מה אתה מנסה לעשות," היא פתחה ואמרה, "אבל אני לא עומדת לעמוד בשקט ולחכות שתסיים לעשות כרצונך עם הגופות הללו."
"לעשות כרצוני?" הדמות הורידה את הברדס שכיסה את פניה, חושפת את פרצופו של גבר, אותו גבר מהדיוקן. "פעם, הייתי כוהן. כוהן פשוט בכנסייה, הוצבתי במערב. רמסו אותי והשתינו עלי. עכשיו? עכשיו יש לי כוח! אני אעשה כרצוני כמה שרק ארצה, ואף אחד לא ירמוס אותי שוב!"
ט'אנה נאנחה שוב, הבחור הזה נלהב מדי. היא לא ביקשה ממנו לספר לה את סיפור חייו... "ומה בדיוק אתה רוצה? לענות נשמות מסכנות?!" היא שאלה, מרוגזת מעט.
"נשמות מסכנות?! אני שולט במוות עצמו! שום דבר לא יכול לעצור אותי!"
אנחה שלישית, הבחור נצמד לקלישאות שלו. "ואיך השגת את השליטה הזו בדיוק?! רמסת אחרים, הלא כך?"
"רמסתי?" הוא צחק קלות, והנה עוד קלישאה- צחוק מרושע. "לקחתי את מה ששייך לי בזכות! היישר מספריית הכנסייה!"
בזמן שהוא דיבר, ט'אניה חיפשה במבטה אחרי חפץ מוקד. לכל קסם יש מוקד דרכו הוא מוטל. בין אם זה מטה, שרביט, או כדור בדולח. לאחר שנייה של חיפוש, היא מצאה אותו. קמע על צווארו של הגבר מהדיוקן.
"מספריית הכנסייה?" היא שאלה, מנסה להסיח את דעתו, "כיצד הגעת לשם?"
"אפשרתי להם לרמוס אותי מספיק זמן." הוא אמר. מעולה, זה פעל. "לבסוף-"
ט'אנה פעלה במהירות, חוטפת את הקמע היישר מצווארו, משליכה אותו על הרצפה, ומנפצת אותו ברגלה. למזלה, החוט עליו היה הקמע תלוי לא היה חזק או עמיד במיוחד, אם זו הייתה שרשרת מתכת- היא כנראה הייתה נכשלת.
"לא!" הגבר צעק כשהרגיש את הכישוף שלו מופר, הלהבות הלבנות התחילו להחליף צבעים והרונות שעל היתדות החלו לזהור. גבו התקשת, הוא נפל על ברכיו, עדיין צועק. קלישאה נוספת. ללא מוקד, הכישוף החל לאכל את כוח חייו של המטיל, וכשהוא יסיים את זה, הוא יתחיל להשתמש בכוח שלו עצמו, מה שיגרום לפיצוץ אדיר.
ט'אנה הסתובבה, חוזרת אל המנהרות בריצה. היא צריכה להזהיר את אנשי הכפר, ואז, ללכת אל הכנסייה ולוודא שהספרים ההם יושמדו.