סיפור [סיפור][אתגר כתיבה 22] נשמה אבודה

הלילה ירד, וט'אנה עדיין הסתובבה בכפר, מחפשת משהו. כל דבר.
מאחוריה, סטיבן צהל, צהלה של אי נוחות. הוא ידע שמשהו לא בסדר בכפר הזה, הוא שמע את מה שהזקנה אמרה לה. הכפר הזה היה רדוף, מקולל על ידי קללה שלא הייתה אמורה להתקיים. מסיבה מסוימת, נשמות המתים נותרו כאן, מעל לפני הקרקע, ושיחרו לטרף.
היא הניחה את ידה על גבו, מברישה אותו, שואבת ממנו כוח. היד שלה רועדת, גם היא מפחדת. אבל הסיטואציה הזו בעייתית מדי. אנשי הכפר, הם צריכים אותה. ואולי, אולי אם היא תעזור להם, הם יבינו שבני הפיות אינם מפלצות.
היא נשמה עמוקות, שואבת את אוויר הלילה הקריר לריאותיה. הטעם שלו היה משונה, מאובק. היא התחילה ללכת, מובילה את סטיבי לאורווה. היא לא ידעה עם מה הם מתעסקים הפעם, ולא רצתה שהוא ייפגע. לפי הצהלה שלו הוא לא אהב את זה, אבל הוא יעשה את זה בכל מקרה אם היא תבקש ממנו.
הם הגיעו לאורוות וט'אנה פתחה את הדלת בבעיטה, מבהילה עד מוות מספר סוסי עבודה עייפים. "תשאר כאן סטיבי," היא ליטפה את רעמת המשי שלו בפעם האחרונה להיום, "אתה אולי יותר מסוס רגיל, אבל אתה עדיין פגיע כמו אחד." היא התחילה ללכת החוצה, אבל קול נערה נוסף- נואש- גרם לה לעצור. "אני מצטערת סטיבי." היא אמרה והתחילה לרוץ, יודעת שזו יכולה להיות הפעם האחרונה בה היא תראה את סוסה הנאמן, המהיר כמו הרוח ואף יותר.

היא נעצרה בפתאומיות כשהיא ראתה את הרוח, היא הייתה דומה למדי לווילי, הרועה שדובבה בבוקר. אבל הדמות הייתה זקנה יותר, שרירית יותר. היא לא לבשה דבר, אבל הגוף שלה היה חלק לחלוטין, בלי שיער גוף, פטמות או איבר מין. כשעיניה של ט'אנה עלו חזר לפרצופה של הרוח, היא ראתה שהרוח הסתכלה עליה בחזרה. העיניים שלו בהו בה ממרחק, לבנות לחלוטין, ללא אישונים. "טא'... נאא..." לסתותיו זזו באיטיות, אמרו את שמה. היא החווירה למשמע הקול, לא בגלל שהוא אמר את שמה, אלא דווקא בגלל הקול שלו. היה בו סבל, כאב, תחינה. הוא רצה שהיא תציל אותו, שתפסיק את הסבל שלו. את הכאב. היא יכלה לקרוא את זה בקול שלו. היא הכירה אנשים. היא ידעה לקרוא אותם, להבין אותם.
"אני מבטיחה." היא מלמלה, "אני אעזור."
הנפח החל לזוז, צעד אחר צעד, גורר את רגליו באיטיות. ט'אנה עקבה אחריו, והוא הוביל אותה אל בית בקצה הכפר. עיניה קלטו תנועה, היא הסיטה את מבטה וראת את הווילון מתנדנד. מישהו נמצא שם, והסיט את הווילון.
"שלום?" היא שאלה, מתקרבת לדלת ודופקת עליה. היא ראתה בזווית מבטה את נפח הרפאים עוזב, הולך באיטיות וממלמל משהו. "אני לא אחת מהרוחות." היא אמרה, מקווה שזה יעזור, "אני לא עומדת להרוג אותך או משהו."
ועדיין אין תשובה.
"אוי לעזאזל עם זה." היא מלמלה לעצמה והוציאה את סיכת השיער שלה מהצמה, המקום בו היא תמיד שמרה אותן. סיכות שיער הן שימושיות, גם אם השיער בכלל לא צריך אותן, ולאחר רגעים מספר- הדלת הייתה פתוחה.
"אני נכנסת..." היא אמרה כשעברה את פתח הדלת, בעיקר לעצמה. היא נכנסה לתוך החדר האפל, האור היחיד הגיע מהחדר השני, בו כנראה דלקה האח. "יש כאן מישהו?" היא שאלה, מתחילה לפקפק במה שהיא ראתה. היא התקרבה לכניסה לחדר השני. "הלו?" היא שאלה ונכנסה, אבל גם החדר הזה היה ריק מאדם.
ט'אנה הסתכלה על החדר שמולה, כסא עץ בודד ולו שלוש רגליים עמד בפינה, ערימת ספרים מחליפה את הרגל הרביעית והחסרה שלו. שטיח חום נפרש על הרצפה, בלי דוגמאות, ותמונת דיוקן נתלתה על הקיר, דיוקן של אדם זקן, עורו השחום מלא קמטים וזקנו מסתלסל מטה. הוא לבש על ראשו כובע כמו הבוקרים במערב.
"זר..." היא מלמלה לעצמה, הכפר הזה לא נראה כמו אחד שמקבל לחיקו זרים. הוא נראה רחוק, מרוחק ומנותק מהעולם. כמובן,
ידה נעה מבלי לשים לב ללטף את הדיוקן, וכשהעבירה את ידה על הבד הצבוע, היא הרגישה לפתע בליטה מחשידה. במהירות, ט'אנה הסירה את הדיוקן מהקיר, מוצאת בצד השני של הבד ציור של פנטגרם- הכוכב בעל חמשת הקווים- ובמרכזו דבוק מפתח. צורת הכוכב הזכירה לה משהו שמוריה אמרו לה מזמן, בשיעור על תורת הנסתר.
"לכוכב יש חמישה קודקודים ילדתי, אחד לכל יסוד של קסם. ומה הם יסודות הכישוף?"
"מים." היא מלמלה, נזכרת בשיעור, "אש. אוויר. אדמה. אבל מה החמישי?" ט'אנה חייכה כשהריצה במוחה את השיעור. "היסוד האבוד." היא אמרה לעצמה, האם ייתכן שזו התשובה?
הסיפורים העתיקים מספרים על מכשפים ששלטו במתים, הקימו צבאות שלדים ושלטו בממלכות מהצללים, שיחקו בגופות המלכים כמו היו מריונטות.
האם ייתכן שהיסוד האבוד, הוא מוות?
שהסיפורים הללו קרו באמת?
אבל כמובן, זה לא עוזר לה עכשיו. ט'אנה ניערה את ראשה ותלשה את המפתח מהבד. השאלה שנותרה עכשיו היא, היכן הדלת?
כל המתח והפחד של ט'אנה התפוגגו כמו לא היו, מפנים מקום להתלהבות מהרעיון החדש שלה. היא כרעה על ברכיה והתחילה למשש את השטיח.
הנה! ט'אנה יכלה להרגיש ריבוע מעט מורם מהרצפה. היא גלגלה את השטיח וחשפה את הדלת הסודית, אם אפשר לקרוא לזה ככה. אז, היא הכניסה את המפתח לחור המנעול הזהיר ופתחה את הצוהר, מגלה סולם שמוביל למעמקי האדמה. למרתף.
היא ירדה בו במהירות הגדולה ביותר שיכלה, מקווה שאף אחד לא נמצא למטה ומביט אל מתחת לשמלתה. אוזניה המחודדות החלו לרטוט כשקלטו רעש, מזמורים שעלו מהאפלה. סומכת על אוזניה החדות שיכוונו אותה ועל עיניה הרגישות שיזהירו אותה מפני מכשולים, היא ירדה אל האדמה והתחילה ללכת לכיוון הזמרה.