אז החלטתי על סיפור בהמשכים הפעם. החלק השני של הסיפור יגיע באתגר הבא, לא משנה מה הוא יהיה. זה יוסיף לי קצת אתגר נוסף 
לא הרבה קורה בסיפור הזה, אני מודה, אבל שימו לב שהוא רק חלק מסיפור קצת יותר גדול. זה יותר אקסופוזיציה. וכמו שת'ור אחד אמר פעם, מה שחשוב זה לא לכתוב סיפור אלא לכתוב משהו. הנה המשהו שלי.
לא הרבה קורה בסיפור הזה, אני מודה, אבל שימו לב שהוא רק חלק מסיפור קצת יותר גדול. זה יותר אקסופוזיציה. וכמו שת'ור אחד אמר פעם, מה שחשוב זה לא לכתוב סיפור אלא לכתוב משהו. הנה המשהו שלי.
אוזנייה המחודדות של ט'אנה רעדו ברוח הקלה, שיערה האסוף לצמה קיפץ למעלה ולמטה לקצב הרכיבה. היא רכבה על הסוס בישיבת צד, נזהרת על שמלתה האפורה שלא תתלכלך חלילה. יד אחת אחזה במושכות הרמך, והשניה ליטפה את רעמתו הרכה של סטיבן. "לאן אנחנו רוכבים היום סטיבי?" היא שאלה כשפקחה את עיניה והסתכלה על הנוף החולף ביעף. הרים שמתחלפים בגבעות, ואז בצמרות עצים. בתגובה, הסוס ניער את ראשו וזינק. הרוח התחזקה וט'אנה כמעט ולא יכלה לשמוע את עצמה חושבת. רגע לאחר מכן, הם נעצרו, והרוח הפסיקה לנשוב.
ט'אנה זינקה מעל גבו של סטיבן, מעסה את אוזניה. "בפעם הבאה שאתה מזנק סטיבי," היא פתחה ואמרה כשחוש השמיעה שלה חזר, "תזהיר אותי קודם." הוא צהל שנית. ט'אנה למדה לזהות את הצהלות שלו כשהיא הייתה רק ילדה קטנה וסטיבי היה לא יותר מסייח קטן עם שתי רגליים אחוריות שבורות. הצהלה הזו הייתה צהלה של צחוק. "אוי סטיבי." היא חייכה בהשלמה וליטפה את רעמתו העדינה כמשי, מתפנה להסתכל על הנוף החדש. נוף כפרי של שדות ירוקים ובתים קטנים. נוף שהזכיר לה קצת את הבית. היא פרשה את ידיה, נפרדת מרעמתו של הסוס, וחגה במקום, נותנת לשמלה האפורה לרחף מעט, עוצמת את עיניה. לאחר רגע היא הרגישה משהו רטוב נוגע בגבה ופקחה את עיניה במהירות, מסתובבת לאחור רק כדי לראות את סטיבן דוחף אותה עם חוטמו. "סטיבי, מה קרה?" היא שאלה והניחה את ידה על אפו, מסתכלת היישר לתוך עיניו החומות. דחיפות השתקפה בהן, דחיפות ובהילות. "סטיבי?" היא שאלה, מסתכלת מסביב ומוצאת את מקור הבעיה- חבורת כפריים לבושים בבגדים פשוטים שעומדים מאחורי גדר נמוכה אליה ט'אנה לא שמה לב כלל.
"אהמ." היא כחכחה בגרונה, מזדקפת ומשווה לעצמה מראה מכובד יותר. "מה אתם רוצים?" היא פנתה אל חבורת הכפריים, מתקרבת אליהם בצעדים תמירים. היא אלפית, והיא צריכה לייצג את בני עמה בכבוד.
בתגובה, הכפריים נעו לאחור, משתופפים ומבועתים מהיצורה מחודדת האוזניים שמולם. הם אף פעם לא ראו אלף, רק שמעו את הסיפורים. והסיפורים היו מחרידים. אם היא הייתה רוצה, האלפית הייתה יכולה להפנט אותם, לזנק ולקרוע את גרונם בנשיכה, להכניס אותם לתרדמת נצחית בנשיקה, או לגנוב את ליבם בעפעוף יחיד. ואלו רק מתי מעט מהסיפורים.
לאחר כמה שניות של שתיקה מתוחה, ממש לפני שעצביה של ט'אינה פקעו, אישה זקנה התקרבה צעד מהוסס לכיוון הגדר. "ג-ג-גבירת פיות." האישה פתחה ואמרה, קולה רועד. "רוחות המתים חסרות מנוחה, ו-והרי ידוע כי באמצעות הכוח המיסטי שבידייך תוכלי להשמיד א-אותן." הזקנה גמגמה, מרגישה את מבטה של ט'אנה חודר לתוככי נפשה.
בינתיים, מוחה של ט'אנה עיבד את המידע. הם חשבו שהיא יישות מיסטית בעלת כוחות, אבל הכוח היחיד שלה היה ידידותה ארוכת השנים עם סטיבן, ואולי גם חושיה החדים. הם רצו שהיא תטפל בבעיה בכפר שלהם, משהו שקשור למתים. היא עמדה שם, והמשיכה להביט בכפריים ובזקנה, מחכה שהם ימשיכו לדבר, ייתנו לה עוד פרטים. אך נראה שהזקנה פירשה זאת לא נכון. היא פתחה את השער וסגרה אותו מאחוריה, מתקדמת מעט לעבר האלפית.
"א-את יכולה ל-לקחת את הזכרונות ש-שלי כת-תשלום." הזקנה האמיצה אמרה והרכינה את ראשה. אמונה תפלה נוספת, שהאלפים מתענגים על זכרונות של אחרים. לפחות כאן הם לא מאמינים שבני הגזע התמיר שותים זכרונות ומשאירים את המוח כקליפה ריקה. היא חייכה חצי-חיוך עצוב, ואנשי הכפר התחילו להתלחש ביניהם. "סבתא! אל!" קול נשמע וילד קטן טיפס על הגדר, רץ אל סבתתו. הזקנה הסתובבה כשהיא שמעה אותו, רוכנת אליו. "לך." היא אמרה בקול חלש, מסמנת לו להתרחק, אך הילד לא שעה לאזהרתה. הוא התקדם קדימה, לפני הזקנה ופרש את ידיו לצדדים. "קחי את הזכרונות שלי! את הימים המאושרים שלי! אני לא צריך אותם!"
"הס קטנצ'יק." הזקנה הניחה יד על כתפו, "אתה לא יודע למה אתה נכנס. היא תגנוב את בינתך, תשאיר אותך כקליפה של עצמך, בלי יכולת להבין או לנוע לבד. אתה באמת רוצה דבר כזה? וזה כמובן אם היא לא תקח אותך בעצמה אל הממלכה שלה ותשאיר במקומך ילד חליפין."
ט'אנה נאנחה ללא קול, כמה אמונות תפלות יכול אדם להחזיק? נראה שיותר ממספר הכוכבים שבשמיים. "מספיק." היא אמרה, משתיקה את הילד שפתח את פיו לענות לסבתתו, "אזדקק לעוד מידע על המתים בשביל לטפל בהם, ועל התשלום נדון אחר כך. אנו לא ניקח תשלום על עבודה שלא עשינו." זה יעניק לה זמן לחשוב. המתים לעולם לא קמים לתחייה, אלא בסיפורי האימה שמסביב למדורה. סיפורים על גופות מהלכות ועל רוחות רפאים. היא הגניבה מבט בסטיבן, וראתה שהוא מביט באחד מאנשי הכפר. "אתה." היא הצביעה על האיש, "ספר לי מה קרה, או שאקח את זה היישר מהראש שלך." היא שנאה להשתמש באיום הזה, לחזק את האמונות התפלות של הכפריים ולהשתמש בהן כדי להשיג עליהם כוח. אבל מבט אחד היה כל הדרוש לה כדי להבין שאם לא תעשה זאת- היא לא תקבל את התשובה שביקשה.
"כ-כן גבירת הפיות." האיש קד והחל להסביר.
קראו לו ווילי, הוא היה רועה. הוא סיפר שבימים האחרונים היו כמה וכמה מקרים בהם בני הכפר ראו אנשים שכבר חלפו מהעולם- כמו אביו של ווילי, הנפח. זה גרוע בהרבה בלילה, גורם לכולם להסתגר בבתים שלהם בפחד. הם התכוונו לחכות שכוהן נודד יעבור פה, אבל שלשום בלילה, טים העורן יצא החוצה לא שב. אתמול כבר ראו אותו עם הרוחות. בני הכפר כבר פוחדים כל כך שהם רק רוצים להפטר מהתופעה המשונה, והם מוכנים אפילו לבקש מבת פיות כמו ט'אנה, שבני הגזע שלה סובלים מחוסר הבנה ומאמונות תפלות לגבם, עזרה.
לאחר ששמעה את הסיפור, היא החווירה מעט. ווילי באמת האמין במה שהוא אמר. היא ידעה לקרוא את הפרצופים שלהם טוב מספיק כדי להיות בטוחה בזה במאת האחוזים. המוח שלה כבר ניסה למצוא הסבר הגיוני לסיטואציה הזו. אשליות, היפנוט, כל דבר שלא כולל התעסקות עם העולם שמעבר, העולם האפור כמו שמכנים אותו בני מינה.
"אני אטפל בזה בלילה." ט'אנה אמרה בקול ענייני, מעורה במעט סקרנות. "עד אז אני אסתובב בכפר ואחפש את מקור הקללה."
לצידה, סטיבן צהל. והפעם, זו הייתה צהלה שאמרה: "בואי נסתלק מפה."
ט'אנה זינקה מעל גבו של סטיבן, מעסה את אוזניה. "בפעם הבאה שאתה מזנק סטיבי," היא פתחה ואמרה כשחוש השמיעה שלה חזר, "תזהיר אותי קודם." הוא צהל שנית. ט'אנה למדה לזהות את הצהלות שלו כשהיא הייתה רק ילדה קטנה וסטיבי היה לא יותר מסייח קטן עם שתי רגליים אחוריות שבורות. הצהלה הזו הייתה צהלה של צחוק. "אוי סטיבי." היא חייכה בהשלמה וליטפה את רעמתו העדינה כמשי, מתפנה להסתכל על הנוף החדש. נוף כפרי של שדות ירוקים ובתים קטנים. נוף שהזכיר לה קצת את הבית. היא פרשה את ידיה, נפרדת מרעמתו של הסוס, וחגה במקום, נותנת לשמלה האפורה לרחף מעט, עוצמת את עיניה. לאחר רגע היא הרגישה משהו רטוב נוגע בגבה ופקחה את עיניה במהירות, מסתובבת לאחור רק כדי לראות את סטיבן דוחף אותה עם חוטמו. "סטיבי, מה קרה?" היא שאלה והניחה את ידה על אפו, מסתכלת היישר לתוך עיניו החומות. דחיפות השתקפה בהן, דחיפות ובהילות. "סטיבי?" היא שאלה, מסתכלת מסביב ומוצאת את מקור הבעיה- חבורת כפריים לבושים בבגדים פשוטים שעומדים מאחורי גדר נמוכה אליה ט'אנה לא שמה לב כלל.
"אהמ." היא כחכחה בגרונה, מזדקפת ומשווה לעצמה מראה מכובד יותר. "מה אתם רוצים?" היא פנתה אל חבורת הכפריים, מתקרבת אליהם בצעדים תמירים. היא אלפית, והיא צריכה לייצג את בני עמה בכבוד.
בתגובה, הכפריים נעו לאחור, משתופפים ומבועתים מהיצורה מחודדת האוזניים שמולם. הם אף פעם לא ראו אלף, רק שמעו את הסיפורים. והסיפורים היו מחרידים. אם היא הייתה רוצה, האלפית הייתה יכולה להפנט אותם, לזנק ולקרוע את גרונם בנשיכה, להכניס אותם לתרדמת נצחית בנשיקה, או לגנוב את ליבם בעפעוף יחיד. ואלו רק מתי מעט מהסיפורים.
לאחר כמה שניות של שתיקה מתוחה, ממש לפני שעצביה של ט'אינה פקעו, אישה זקנה התקרבה צעד מהוסס לכיוון הגדר. "ג-ג-גבירת פיות." האישה פתחה ואמרה, קולה רועד. "רוחות המתים חסרות מנוחה, ו-והרי ידוע כי באמצעות הכוח המיסטי שבידייך תוכלי להשמיד א-אותן." הזקנה גמגמה, מרגישה את מבטה של ט'אנה חודר לתוככי נפשה.
בינתיים, מוחה של ט'אנה עיבד את המידע. הם חשבו שהיא יישות מיסטית בעלת כוחות, אבל הכוח היחיד שלה היה ידידותה ארוכת השנים עם סטיבן, ואולי גם חושיה החדים. הם רצו שהיא תטפל בבעיה בכפר שלהם, משהו שקשור למתים. היא עמדה שם, והמשיכה להביט בכפריים ובזקנה, מחכה שהם ימשיכו לדבר, ייתנו לה עוד פרטים. אך נראה שהזקנה פירשה זאת לא נכון. היא פתחה את השער וסגרה אותו מאחוריה, מתקדמת מעט לעבר האלפית.
"א-את יכולה ל-לקחת את הזכרונות ש-שלי כת-תשלום." הזקנה האמיצה אמרה והרכינה את ראשה. אמונה תפלה נוספת, שהאלפים מתענגים על זכרונות של אחרים. לפחות כאן הם לא מאמינים שבני הגזע התמיר שותים זכרונות ומשאירים את המוח כקליפה ריקה. היא חייכה חצי-חיוך עצוב, ואנשי הכפר התחילו להתלחש ביניהם. "סבתא! אל!" קול נשמע וילד קטן טיפס על הגדר, רץ אל סבתתו. הזקנה הסתובבה כשהיא שמעה אותו, רוכנת אליו. "לך." היא אמרה בקול חלש, מסמנת לו להתרחק, אך הילד לא שעה לאזהרתה. הוא התקדם קדימה, לפני הזקנה ופרש את ידיו לצדדים. "קחי את הזכרונות שלי! את הימים המאושרים שלי! אני לא צריך אותם!"
"הס קטנצ'יק." הזקנה הניחה יד על כתפו, "אתה לא יודע למה אתה נכנס. היא תגנוב את בינתך, תשאיר אותך כקליפה של עצמך, בלי יכולת להבין או לנוע לבד. אתה באמת רוצה דבר כזה? וזה כמובן אם היא לא תקח אותך בעצמה אל הממלכה שלה ותשאיר במקומך ילד חליפין."
ט'אנה נאנחה ללא קול, כמה אמונות תפלות יכול אדם להחזיק? נראה שיותר ממספר הכוכבים שבשמיים. "מספיק." היא אמרה, משתיקה את הילד שפתח את פיו לענות לסבתתו, "אזדקק לעוד מידע על המתים בשביל לטפל בהם, ועל התשלום נדון אחר כך. אנו לא ניקח תשלום על עבודה שלא עשינו." זה יעניק לה זמן לחשוב. המתים לעולם לא קמים לתחייה, אלא בסיפורי האימה שמסביב למדורה. סיפורים על גופות מהלכות ועל רוחות רפאים. היא הגניבה מבט בסטיבן, וראתה שהוא מביט באחד מאנשי הכפר. "אתה." היא הצביעה על האיש, "ספר לי מה קרה, או שאקח את זה היישר מהראש שלך." היא שנאה להשתמש באיום הזה, לחזק את האמונות התפלות של הכפריים ולהשתמש בהן כדי להשיג עליהם כוח. אבל מבט אחד היה כל הדרוש לה כדי להבין שאם לא תעשה זאת- היא לא תקבל את התשובה שביקשה.
"כ-כן גבירת הפיות." האיש קד והחל להסביר.
קראו לו ווילי, הוא היה רועה. הוא סיפר שבימים האחרונים היו כמה וכמה מקרים בהם בני הכפר ראו אנשים שכבר חלפו מהעולם- כמו אביו של ווילי, הנפח. זה גרוע בהרבה בלילה, גורם לכולם להסתגר בבתים שלהם בפחד. הם התכוונו לחכות שכוהן נודד יעבור פה, אבל שלשום בלילה, טים העורן יצא החוצה לא שב. אתמול כבר ראו אותו עם הרוחות. בני הכפר כבר פוחדים כל כך שהם רק רוצים להפטר מהתופעה המשונה, והם מוכנים אפילו לבקש מבת פיות כמו ט'אנה, שבני הגזע שלה סובלים מחוסר הבנה ומאמונות תפלות לגבם, עזרה.
לאחר ששמעה את הסיפור, היא החווירה מעט. ווילי באמת האמין במה שהוא אמר. היא ידעה לקרוא את הפרצופים שלהם טוב מספיק כדי להיות בטוחה בזה במאת האחוזים. המוח שלה כבר ניסה למצוא הסבר הגיוני לסיטואציה הזו. אשליות, היפנוט, כל דבר שלא כולל התעסקות עם העולם שמעבר, העולם האפור כמו שמכנים אותו בני מינה.
"אני אטפל בזה בלילה." ט'אנה אמרה בקול ענייני, מעורה במעט סקרנות. "עד אז אני אסתובב בכפר ואחפש את מקור הקללה."
לצידה, סטיבן צהל. והפעם, זו הייתה צהלה שאמרה: "בואי נסתלק מפה."
