• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור] [אתגר כתיבה שבועי מספר 20] היער והפרא

dragons

פונדקאי ותיק
הפלוגה הקטנה התקדמה בין השיחים הרחבים, השורשים העצומים, והעצים, שהיו כה גבוהים ועבים עד כי בקושי היה אפשר לראות כמה מטרים מקדימה, גם בשעות היום. וכעת היה אמצע הלילה.
מפקד הפלוגה, מייג'ור ג'ונס, הוביל בראש. הפנסים בחליפת הכוח המלאה שעטה האירו את הצמחייה העבותה באור לבן חיוור, ונקודה קטנה, אדומה, וזוהרת סימנה את כוונת הרובה שלו.
בעודו צועד קדימה במגושם (כל צעד שנעשה בחליפת כוח היה מגושם), הוא תהה שוב למה לקח על עצמו את המשימה הזו.
המפתח לסיום המלחמה נמצא כאן, אמר לו קול ההיגיון בראשו. אז למה לא לתת למישהו אחר לקחת אותו? השיב הקול המתלונן.
באמת למה? תהה ג'ונס לעצמו, בעודו קורע שרכים וצמחים מטפסים באמצעות הלהב שבקצה הרובה שלו. במעומעם הוא יכל לשמוע בקשר את החיילים האחרים מתלחשים ביניהם. אולי להם יש מחשבות דומות. לפני יומיים הם דיברו בערנות ביניהם כל הזמן, אפילו הוא. ביום השלישי למסעם, לאיש לא היה כוח.

הוא תמיד רצה לראות עולם. עולם שהוא יותר ממבני פלדה ופלסטיק, מערכות הזרמת חמצן ומזון ממעבדות. הוא רצה לראות יותר, מכיוון שהוא ידע שיש יותר. אבל עכשיו כשראה מה שרצה לראות כל חייו, הוא גילה שהוא לא קרוב בכלל לציפיות שלו.
על מסך הקסדה שלו הוצג המיקום שלהם לפי מערכת הניווט. כרגע הם עדיין היו באמצע שום מקום, וההנחייה היחידה הייתה להתקדם מזרחה. אז זה מה שהם עשו.
חלק ממנו רצה לקרוא לעצירה. שיקימו מחנה ויחכו לבוקר. אבל הוא ידע שהאדמירלים לא מקבלים שום עיכוב, במיוחד לא כשמדובר בסיום המלחמה רבת השנים. הוא נאנח, ובידו שלא החזיקה את הרובה לחץ על הכפתור שהזריק את החומרים. הם ישאירו אותו ער וערני עד שיגיעו ליעד.
הרי הוא התעקש במיוחד שיתנו לו את המשימה הזו. הוא ניצל את כל הטובות שלו בקרב הפיקוד הצבאי ואת כל קשריו, בשביל לצאת מהשיממון של החיים שם. אפילו אם לכמה ימים בודדים.
אבל הוא לא תכנן לצעוד במשך חמישה ימים רצופים בג'ונגל כל כך צפוף שאפילו בימבה לא יכלה לנסוע בו. והם עוד לא היו קרובים ליעדם.
אבל זו בדיוק התקווה, הוא הזכיר לעצמו. כשיגיעו, אולי יהיה שם משהו שיאחה מחדש את הציפיות המרוסקות שלו.

קול חריקה מוזר קטע את חוט המחשבה שלו. הוא שמע בקשר את כל החיילים נדרכים. תוך כדי שבירת ענפים ודריכה על צמחייה, שמונת החיילים יצרו מבנה הגנתי, רוביהם מופנים כלפי חוץ ופנסיהם סוקרים את סביבתם. כל אחד ואחד מהם נזכר מה הסיבה האמיתית שהם לא הנחיתו כלי רכב על הקרקע.
החריקה נשמעה שוב, הפעם יותר כמו צווחה. ואז זינקה המפלצת קדימה.
"אש!" הוא צעק בקשר, וקולות הפיצוצים הדהדו ביער שהיה דומם עד לפני רגע.
המפלצת התנשאה לגובה של שישה מטרים לפחות, וזוג הרגליים הקדמיות שלה היו עשויות כמעט לחלוטין מעצם, שהייתה משוייפת בקצה. רגע לפני שהסתערה עליו, ג'ונס שם לב שהיא נשענת עליהן והן גוררות אותה קדימה. הוא תהה אם יש לה רגליים אחוריות, ואיך היא שומרת על איזון.
ואז היא התנפלה עליו, ותשומת ליבו עברה להישרדות.
הוא התגלגל הצידה, חומק מרגלי-הטפרים שניסו לשפד אותו. הוא ריסס בכל כוחו, מרוקן לפחות שלוש מחסניות לפני שהסתובבה ותקפה שוב. הוא שמע שאגה מחרישת אוזניים, אפילו מעבר למווסתי הקול של הקסדה שלו, והיא הסתובבה לכיוונו.
הוא שם לב שלוקח לה זמן להסתובב. האם היא הולכת רק על שתי הרגליים האלה? זה נראה כך, אבל לא היה בזה שום היגיון ביולוגי. למה שגוף כל כך ענק ילך על שתי רגלי עצם בלבד? איך הן בכלל מחזיקות את משקל הגוף שלה? הן צריכות להיות עבות פי חמישה בשביל שאפילו יהיה סיכוי...
היא הסתערה עליו שוב. הפעם הוא ראה את הראש. הוא הזכיר לו לטאה, ואפילו בחשיכה הוא יכל לראות את השיניים הרבות בפיה.
ברקע הוא שמע את שאר החיילים יורים בה בכל כוחם, צועקים בקשר, אבל כרגע לא ניכרה השפעה. והוא הרגיש כאילו מנותק מהמציאות- הוא לא ראה או שמע דבר חוץ מהיצור האיום, אך גם מרתק, שעמד לפניו.
הוא צלל אל תוך השיחים, חליפת הכוח מועכת אותם ומרסקת ענפים. אבל היא הייתה ממש מאחוריו. הוא ראה עכשיו זרועות רבות ודקות, דמויות מחושים, שיצאו מהצוואר, ושמטרתן הייתה בבירור להביא את הטרף לפה.
הוא המשיך לירות, וניסה לברוח עמוק יותר לתוך הצמחייה, אבל אחת הזרועות לכדה אותו. ואז עוד אחד. ועוד. עד שהיה מוקף כמעט כולו. אבל הוא עדיין החזיק את הרובה.
הוא הרגיש כמו בפעם ההיא שהוא נעץ את שיניו בפלח תפוז. במקום סתם לנגוס בו, הוא נעץ בו את השיניים, וינק את המיץ הטעים ישר מן הפלח. הוא רוקן את הפלח מכל המיץ עד שנותר רק קרום סיבי וחסר טעם, שאותו זרק לפח.
כך הוא הרגיש- כאילו המיץ נשאב לאט לאט מתוכו. והוא אפילו לא היה בתוך הפה.
הפה כרגע היה עסוק במשהו אחר. הוא ראה נוזל ירקרק ניתז מפי היצור לכיוון חייליו, שמע את הצרחות בקשר, ראה את החיילים מתפזרים. לא שהקליעים הפריעו ליצור בכל מקרה.

בעודו תלוי בין שמיים לארץ הוא הסתכל למטה וראה שהמפלצת נעה חצי על גחונה, וחצי על רגלי העצם המשונות שלה. אם רק היה לו זמן לחקור אותה...
הוא הסתכל למעלה, ומעבר לצמרות העצים הוא הצליח לראות ניצנוץ של אור כוכבים, וניצנוץ של אור ירח.
ואז, הוא נכנס באחת למציאות. משם הוא הגיע, הם כולם הגיעו- והם נשלחו במשימה. ולמרות שלכדור הארץ יש הרבה נפלאות להראות, הקיבה של מפלצת מהונדסת גנטית היא לא אחת מהן.
בעוד הזרועות מניפות אותו לכיוון הפה, הן לחצו על הכפתור שמזריק את החומרים. פרץ של כוח מילא אותו. הוא הצליח לשחרר את ידו שהחזיקה ברובה מהזרועות לשנייה אחת- והוא ניצל אותה.
הקליע ששמר למקרי חירום, זה שהיה דחוס בחומר נפץ של חמישה רימונים, נכנס היישר לפיה של המפלצת.
הפיצוץ מילא את כל העצים ברדיוס של עשרים מטרים בדם.
הוא נפל והתנגש בקרקע, ובעוד בולמי הזעזועים של החליפה בקושי מחזיקים, הוא התעלף.
וואו, אני מרגיש שזה יצא נוראי. אני אעבור על זה מחר ואערוך את הסיפור.
 
זה היה מגניב.

אין לי הרבה מה להגיד - הטכנולוגיה הייתה אמינה, המצב מעניין, המפלצת הייתה מגניבה ואני רוצה לדעת עליה עוד. הסיפור היה קצת ארוך והיה יכול להיות תמציתי יותר, אבל חוץ מזה, אחלה.


עריכה: מייג'ור = רס"ן.
 
חסר לי משהו בסיפור, יש המון מידע על סיפור הרקע, אבל לא מתחבר לי לשום דבר.
אולי היה כדאי לעשות את סיפור הרקע פחות בולט, ולהתמקד במסע בג'ונגל. בייחוד שהם לא באמת הגיעו לאן שרצו, והמסתורין שרמזת עליו בתחילת הסיפור נשאר כזה. אז אפשר להוריד קצת את המיקוד על זה.
 
אחד הדברים שמאוד הפריעו לי בסוף הסיפור היה התיאור של המפלצת. הרגשתי שהעברתי אותו גרוע, ושבשלב מסוים לא רק שלא העברתי מה שרציתי להעביר, אלא לא העברתי משהו בכלל. אני מבין שזה לא הפריע כמו שחשבתי?

ת'ור- אני אוהב להשתמש בשמות לועזיים לדרגות, אלא אם כן הסיפור הוא ישראלי בבירור. מרגיש לי יותר מתאים לאווירת הסיפורים, במיוחד פה כשהם סוג של מארינס חלליים (אמריקאים, במקרה הזה, למרות שכל בני האדם עברו לירח).

אולדמן- הפריע לי גם שלא הייתה ממש פואנטה- הקרב שתכננתי בסוף בכלל לא היה קרב, והסוף הרגיש לי דאוס אקס מאכינה (למרות שאם הקרב לא היה הפוקוס אז זה יותר מתאים).
יכול להיות שזה מה שהרגשת שחסר- אבל הסיפור גם ככה ארוך אז אני לא ממש יכול להוסיף, אלא אם כן אני מוחק את הקרב עם המפלצת ועובר ליעד הסופי (שאמור לסיים את מלחמת האזרחים של המין האנושי, שעבר לחיות בירח), ואז זה כבר סיפור אחר לגמרי.

בקיצור, ציפיתי לכתוב סצינת קרב, בסוף זה היה סיפור על מפקד בעל עניין אובססיבי בכדור הארץ וכל יצוריו שמקבל הארה לאור הירח. אם אני מתייחס לזה ככה, אז הסיפור מרגיש פחות נורא.
 
חזרה
Top