אז לקח לי יותר מדי זמן לכתוב את זה, ואני לא לגמרי שלם עם הסוף.מרגיש כאילו הסיפור הזה היה צריך להיות ארוך יותר. מצד שני, אין לי זמן להאריך אותו- האפליקציה של גוגל דוקס נוראית, מה שלא אפשר לי לכתוב את הדבר הזה באוטובוס (טיול שכבתי).
בת המחצית הקטנה ישבה על האדמה הרכה, מביטה היישר בעיניו החתוליות של הדמות חדת האוזניים שמולה. הבדל הגבהים ביניהם היה כנראה מטר שלם, והעובדה שטאן ישבה רק הגדילה את המרחק שהמבט היה צריך לעבור.
"אני ממליצה לך לעזוב את היער, בנה של לילית" היא אמרה בלי למצמץ, "או שאצטרך לסלק אותך בכוח?"
תווי פניו העדינים של האלף שמולה התקמטו קלות ברוגז. "אנחנו לא רוצים במלחמה, שומרת היער." הוא אמר וקד קידה קלה, שובר את קשר העין. "אנחנו מבקשים ממך לאפשר לנו לעבור במקום, ותו לא."
טאן בחנה את בן הלילית, הוא היה גבוה ורזה, אבל הרזון שלו הוסתר בשריון מית'ריל כסוף מעוטר בחריטות עדינות, עבודת אמנות של ממש. מתחת לשריון, השרירים שלו השתרגו, הוא היה מוכן להגיב לכל סימן של סכנה. אבל הצורה שבה השרירים שלו נדרכו חשפה את העצבים המרוטים שלו, לאו דווקא את המוכנות לכל.
"אני מסוגלת לראות את כוונותיך האמיתיות דרך נשמתך." טאן אמרה לבסוף, שוברת את השתיקה. אישוניו של האלף זינקו והתמקדו בה כשהוא התרומם, ופגשו במבט חד ושקט כמו השקט שלפני הסערה. "מטרתכם היא שפיכת דמים, פשיטה על כפרים של איכרים חפים מפשע ובזיזתם. אין לכם מקום ביער הזה, ולא תעברו בו." היא המשיכה להסתכל על העיניים של האלף. מלוכסנות טיפה, בעלות אישון מוארך כמו אישונו של חתול. העיניים האלה הזכירו לה משהו, וזה נתן לה רעיון.
"האם יש דבר מה שנוכל לעשות בשביל לזכות בזכות המעבר, הו גבירת פרא?" האלף ירד על ברכיו, מתחנן. וכשהוא לא יכל לראות, היא חייכה.
"על מנת לעבור בשטחי, תצטרכו להביא לי דבר מה." הרוח שרקה בין העצים, מעיפה את העלים החומים ואדומים, והטמפרטורה בקרחת היער בה ישבה טאן צנחה קלות. "יום הליכה אחד מכאן יש אגם, ובקרקעיתו נמצא כדור בדולח, מוגן על ידי לחשים. אני איני מסוגלת לעזוב את היער, הבא לי אותו- ואתה וצבאך תקבלו מעבר בטוח בשטחי."
"כן, עלמת העלים." האלף נישק את האדמה וקם, שריון המית'ריל שלו מקרקש כשהוא רץ אל מחוץ ליער, להודיע לחבריו.
"נו?" הראשון שראה את סייפניר חוזר מהיער היה אחיו. "הגבירה העניקה לנו את המעבר?"
בפתאומיות, סייפניר הרגיש כאילו אכזב את אחיו. "לא." הוא אמר בשקט, חושי האלפים החדים יאפשרו לאחיו לשמוע את זה בכל מקרה. "אבל היא אמרה שאם נביא לה כדור בדולח מקרקעית האגם כאן, היא תאפשר לנו להמשיך."
"כדור בדולח?" מייניר גירד את אוזנו, "היא התכוונה לפנינה? מסופר שדרקון שומר עליה. איך היא חושבת שנוכל להשיג את הפנינה הזו?"
"היא בהחלט הזכירה לחשים..." סייפניר מלמל, רוחו נשברה מהחדשות הללו. דרקון... אפילו בעולם כזה, שבו קסם וכישוף הם דבר שבשגרה, אנשים מפחדים מדרקונים. קשקשים שמסיטים קסמים ממסלולם, תעופה, ניבים וטפרים שיכולים לחורר מית'ריל ללא מאמץ. שלא לדבר על נשק הנשיפה שלהם.
"גבירת היער לא נותנת משימות שנועדו לכשלון." מייניר אמר לבסוף, "כדאי שנתחיל לזוז. שאר הצבא יגיע עוד כמה ימים, אין לנו הרבה זמן לבזבז." סייפניר הנהן, והם התחילו לרוץ.
השמש כבר שקעה כשהם הגיעו לגדות האגם, ופני המים נצבעו בכתום. צבעה של השקיעה. "כאן." מייניר הצביע על אדווה במים, "משהו זז כאן."
סייפניר משך בכתפיו, לאחיו תמיד היו חושים חדים. אפילו יחסית לאלף. "אני אקים נקודת-חזור. בינתיים, תתכונן. וזכור, אם תתרחק יותר מקילומטר, הלחש לא יעבוד." מייניר הנהן והתחיל להתפשט, ובינתיים, סייפניר חרט על האדמה סמל מסובך עם חרבו. הוא חתם אותו במעגל, ואת המעגל בריבוע. בכל אחד מקצוות הריבוע הוא הדליק נר, נר שבער באש לבנה. "מילת המפתח היא החוצה[i/]." הוא מלמל לחשים ואמר, ומייניר התחיל לזוז, לבוש במכנסיים בלבד. הגוף השזוף והשרירי שלו נוצץ באור השמש השוקעת.
הקור של המים מחה את הזיעה מגופו של מייניר, והעיניים שלו התחילו להתרגל לתאורה התת-מימית. שוב, הוא בירך את לילית על העפעפיים הכפולים שאפשרו לו לראות במים מבלי שראייתו תפגע.
האגם לא היה גדול במיוחד, פחות מקילומטר. הוא גם לא היה עמוק במיוחד, רק שניים או שלושה מטרים בנקודה העמוקה ביותר שלו. ואם האגם כה רדוד וקצר, זה אומר שהדרקון ששוכן בו חייב להיות קטן, צעיר. לפחות יש להם סיכוי.
לאחר סקירה מהירה של קרקעית האגם הסלעית, נצנוץ משך את תשומת לבו של מייניר, והוא התחיל לשחות במהירות לעברו. לאחר כמה דקות, הוא זיהה את החפץ- אבן עגולה, לבנה, זוהרת. הוא עלה למעלה לשאוף אוויר, מסמל לסייפניר עם אגודל למעלה שהכל בסדר, וצלל שוב. הפעם, הוא צלל ישירות אל האבן, אל כדור הבדולח. אל הפנינה.
וכשהוא הגיע, הוא הבין את הטעות שלו.
הדרקון נכרך סביב האבן בגופו הנחשי, הקשקשים שלו הם אלו שגרמו לאבן לזהור. ולמזלו של מייניר, הדרקון היה ישן, ואפילו קטן מאוד. לא גדול בהרבה מנחש גדול.
בזהירות, הוא ניסה להוציא את הפנינה מבלי להעיר את הדרקון, אבל הדרקון היה כרוך חזק מסביב לפנינה, הוא ישים לב לכל תזוזה. "החוצה!" מייניר צעק במחשבתו בתסכול, ולאחר רגע הופיע במרכז המעגל של נקודת-החזור.
"הדרקון המחורבן מצטנף עם הפנינה, אני לא אצליח להוציא אותה משם. לא אם אני רוצה לחיות." הוא ירק על הרצפה.
"אנחנו נמצא משהו." אחיו ענה לו, "אנחנו תמיד מוצאים. איך הפנינה נראתה בכלל? כמו פנינה?"
"כמו אופאל לבנה." מיירון ענה, מהרהר.
טאן עמדה בקרחת היער אל מול זוג האלפים המשוריינים. החפץ- כדור הבדולח- עורסל בחיקו של השרירי יותר. "הנה מה שביקשת." האלף הכחוש אמר, קד קידה, בעוד האלף השרירי- אחיו כנראה- העניק לה את הפנינה.
"היישר מחיק הדרקון." הוא חייך, מצפה כנראה שתחייך אליו חזרה, מה שלא עומד לקרות.
"וכמו שהבטחתי," היא ענתה, "אתם יכולים לעבור בשטחי בבטחה. ועכשיו, עזבו אותי."
"כן, לוחמת פראית." השזוף אמר וקד קידה, נסוג. אחיו עקב אחריו.
כשהיא לא יכלה להריח אותם יותר, טאן התיישבה ושמה את האבן בין רגליה. ממלמלת השבעה ומתרכזת. לאחר כמה רגעים שמרגישים כמו נצח, קולה נדם.
"זו לא ביצת הדרקון," היא אמרה בהפתעה. נדיר שבן תמותה מצליח להונות אותה. "אבן אופאל. לבנה אפילו. מחוזקת בקסמים..." היא הרהרה, ואז קמה. צל חולף לפתע בקרחת היער, וכשהשמש חוזרת- בת המחצית כבר לא שם. במקומה, עומדת גורילה אדומה גדולה. "התואר היחיד שלי בו הם לא השתמשו," הגורילה אמרה בקולה של טאן, "הוא לוחמת הגורילה. אולי הגיע הזמן שאזכיר לבני התמותה מדוע קוראים לי ככה." לאחר שבריר שנייה, אבן האופאל התנגשה בעץ, מנפצת אותו וממשיכה במעופה עד שהיא מתנפצת בעצמה על האדמה.
"אני ממליצה לך לעזוב את היער, בנה של לילית" היא אמרה בלי למצמץ, "או שאצטרך לסלק אותך בכוח?"
תווי פניו העדינים של האלף שמולה התקמטו קלות ברוגז. "אנחנו לא רוצים במלחמה, שומרת היער." הוא אמר וקד קידה קלה, שובר את קשר העין. "אנחנו מבקשים ממך לאפשר לנו לעבור במקום, ותו לא."
טאן בחנה את בן הלילית, הוא היה גבוה ורזה, אבל הרזון שלו הוסתר בשריון מית'ריל כסוף מעוטר בחריטות עדינות, עבודת אמנות של ממש. מתחת לשריון, השרירים שלו השתרגו, הוא היה מוכן להגיב לכל סימן של סכנה. אבל הצורה שבה השרירים שלו נדרכו חשפה את העצבים המרוטים שלו, לאו דווקא את המוכנות לכל.
"אני מסוגלת לראות את כוונותיך האמיתיות דרך נשמתך." טאן אמרה לבסוף, שוברת את השתיקה. אישוניו של האלף זינקו והתמקדו בה כשהוא התרומם, ופגשו במבט חד ושקט כמו השקט שלפני הסערה. "מטרתכם היא שפיכת דמים, פשיטה על כפרים של איכרים חפים מפשע ובזיזתם. אין לכם מקום ביער הזה, ולא תעברו בו." היא המשיכה להסתכל על העיניים של האלף. מלוכסנות טיפה, בעלות אישון מוארך כמו אישונו של חתול. העיניים האלה הזכירו לה משהו, וזה נתן לה רעיון.
"האם יש דבר מה שנוכל לעשות בשביל לזכות בזכות המעבר, הו גבירת פרא?" האלף ירד על ברכיו, מתחנן. וכשהוא לא יכל לראות, היא חייכה.
"על מנת לעבור בשטחי, תצטרכו להביא לי דבר מה." הרוח שרקה בין העצים, מעיפה את העלים החומים ואדומים, והטמפרטורה בקרחת היער בה ישבה טאן צנחה קלות. "יום הליכה אחד מכאן יש אגם, ובקרקעיתו נמצא כדור בדולח, מוגן על ידי לחשים. אני איני מסוגלת לעזוב את היער, הבא לי אותו- ואתה וצבאך תקבלו מעבר בטוח בשטחי."
"כן, עלמת העלים." האלף נישק את האדמה וקם, שריון המית'ריל שלו מקרקש כשהוא רץ אל מחוץ ליער, להודיע לחבריו.
"נו?" הראשון שראה את סייפניר חוזר מהיער היה אחיו. "הגבירה העניקה לנו את המעבר?"
בפתאומיות, סייפניר הרגיש כאילו אכזב את אחיו. "לא." הוא אמר בשקט, חושי האלפים החדים יאפשרו לאחיו לשמוע את זה בכל מקרה. "אבל היא אמרה שאם נביא לה כדור בדולח מקרקעית האגם כאן, היא תאפשר לנו להמשיך."
"כדור בדולח?" מייניר גירד את אוזנו, "היא התכוונה לפנינה? מסופר שדרקון שומר עליה. איך היא חושבת שנוכל להשיג את הפנינה הזו?"
"היא בהחלט הזכירה לחשים..." סייפניר מלמל, רוחו נשברה מהחדשות הללו. דרקון... אפילו בעולם כזה, שבו קסם וכישוף הם דבר שבשגרה, אנשים מפחדים מדרקונים. קשקשים שמסיטים קסמים ממסלולם, תעופה, ניבים וטפרים שיכולים לחורר מית'ריל ללא מאמץ. שלא לדבר על נשק הנשיפה שלהם.
"גבירת היער לא נותנת משימות שנועדו לכשלון." מייניר אמר לבסוף, "כדאי שנתחיל לזוז. שאר הצבא יגיע עוד כמה ימים, אין לנו הרבה זמן לבזבז." סייפניר הנהן, והם התחילו לרוץ.
השמש כבר שקעה כשהם הגיעו לגדות האגם, ופני המים נצבעו בכתום. צבעה של השקיעה. "כאן." מייניר הצביע על אדווה במים, "משהו זז כאן."
סייפניר משך בכתפיו, לאחיו תמיד היו חושים חדים. אפילו יחסית לאלף. "אני אקים נקודת-חזור. בינתיים, תתכונן. וזכור, אם תתרחק יותר מקילומטר, הלחש לא יעבוד." מייניר הנהן והתחיל להתפשט, ובינתיים, סייפניר חרט על האדמה סמל מסובך עם חרבו. הוא חתם אותו במעגל, ואת המעגל בריבוע. בכל אחד מקצוות הריבוע הוא הדליק נר, נר שבער באש לבנה. "מילת המפתח היא החוצה[i/]." הוא מלמל לחשים ואמר, ומייניר התחיל לזוז, לבוש במכנסיים בלבד. הגוף השזוף והשרירי שלו נוצץ באור השמש השוקעת.
הקור של המים מחה את הזיעה מגופו של מייניר, והעיניים שלו התחילו להתרגל לתאורה התת-מימית. שוב, הוא בירך את לילית על העפעפיים הכפולים שאפשרו לו לראות במים מבלי שראייתו תפגע.
האגם לא היה גדול במיוחד, פחות מקילומטר. הוא גם לא היה עמוק במיוחד, רק שניים או שלושה מטרים בנקודה העמוקה ביותר שלו. ואם האגם כה רדוד וקצר, זה אומר שהדרקון ששוכן בו חייב להיות קטן, צעיר. לפחות יש להם סיכוי.
לאחר סקירה מהירה של קרקעית האגם הסלעית, נצנוץ משך את תשומת לבו של מייניר, והוא התחיל לשחות במהירות לעברו. לאחר כמה דקות, הוא זיהה את החפץ- אבן עגולה, לבנה, זוהרת. הוא עלה למעלה לשאוף אוויר, מסמל לסייפניר עם אגודל למעלה שהכל בסדר, וצלל שוב. הפעם, הוא צלל ישירות אל האבן, אל כדור הבדולח. אל הפנינה.
וכשהוא הגיע, הוא הבין את הטעות שלו.
הדרקון נכרך סביב האבן בגופו הנחשי, הקשקשים שלו הם אלו שגרמו לאבן לזהור. ולמזלו של מייניר, הדרקון היה ישן, ואפילו קטן מאוד. לא גדול בהרבה מנחש גדול.
בזהירות, הוא ניסה להוציא את הפנינה מבלי להעיר את הדרקון, אבל הדרקון היה כרוך חזק מסביב לפנינה, הוא ישים לב לכל תזוזה. "החוצה!" מייניר צעק במחשבתו בתסכול, ולאחר רגע הופיע במרכז המעגל של נקודת-החזור.
"הדרקון המחורבן מצטנף עם הפנינה, אני לא אצליח להוציא אותה משם. לא אם אני רוצה לחיות." הוא ירק על הרצפה.
"אנחנו נמצא משהו." אחיו ענה לו, "אנחנו תמיד מוצאים. איך הפנינה נראתה בכלל? כמו פנינה?"
"כמו אופאל לבנה." מיירון ענה, מהרהר.
טאן עמדה בקרחת היער אל מול זוג האלפים המשוריינים. החפץ- כדור הבדולח- עורסל בחיקו של השרירי יותר. "הנה מה שביקשת." האלף הכחוש אמר, קד קידה, בעוד האלף השרירי- אחיו כנראה- העניק לה את הפנינה.
"היישר מחיק הדרקון." הוא חייך, מצפה כנראה שתחייך אליו חזרה, מה שלא עומד לקרות.
"וכמו שהבטחתי," היא ענתה, "אתם יכולים לעבור בשטחי בבטחה. ועכשיו, עזבו אותי."
"כן, לוחמת פראית." השזוף אמר וקד קידה, נסוג. אחיו עקב אחריו.
כשהיא לא יכלה להריח אותם יותר, טאן התיישבה ושמה את האבן בין רגליה. ממלמלת השבעה ומתרכזת. לאחר כמה רגעים שמרגישים כמו נצח, קולה נדם.
"זו לא ביצת הדרקון," היא אמרה בהפתעה. נדיר שבן תמותה מצליח להונות אותה. "אבן אופאל. לבנה אפילו. מחוזקת בקסמים..." היא הרהרה, ואז קמה. צל חולף לפתע בקרחת היער, וכשהשמש חוזרת- בת המחצית כבר לא שם. במקומה, עומדת גורילה אדומה גדולה. "התואר היחיד שלי בו הם לא השתמשו," הגורילה אמרה בקולה של טאן, "הוא לוחמת הגורילה. אולי הגיע הזמן שאזכיר לבני התמותה מדוע קוראים לי ככה." לאחר שבריר שנייה, אבן האופאל התנגשה בעץ, מנפצת אותו וממשיכה במעופה עד שהיא מתנפצת בעצמה על האדמה.
