האמת שזה הרעיון היחיד שהצלחתי למצוא בשביל האתגר הזה, ואני לא מת עליו, אבל זה אתגר- אז אתגרתי את עצמי וכתבתי סיפור קצר על נושא שאני לא מת עליו במיוחד.
ניסיתי שוב פעם מנק' מבט של גוף ראשון, הרגשתי שזה מתאים יותר בסיפור הזה אע"פ שאני בדרך כלל לא אוהב את נק' המבט הזו.
אז הנה:
ניסיתי שוב פעם מנק' מבט של גוף ראשון, הרגשתי שזה מתאים יותר בסיפור הזה אע"פ שאני בדרך כלל לא אוהב את נק' המבט הזו.
אז הנה:
"98? באמת?" המבט הקר שלה נח עלי. היא החזיקה את דף המבחן בידיים המטופחות שלה, חלקות ורכות משנים על גבי שנים של קרם לחות. אני מסתכל בהשתקפות שלי בציפורניים המזויפות והמבריקות שלה ורואה נער קטן וכחוש, עם שיער קצוץ ומשקפיים. חולצה מכופתרת ומכנסיים תואמים, וכחול מכסה הכל. הכחול של הציפורניים, ושל העצב שלי.
"אני מאוכזבת ארצ'י. מאוד מאוכזבת." הקול שלה העביר בי צמרמורות מרוב הקפאון שנטף ממנו. "אני מגדלת אותך לבד כבר שש עשרה שנה. איפה טעיתי? אתה לא חושב שמגיע לי לקבל תוצאות מהילד שגידלתי?!". התכווצתי במקומי, מפוחד, מתפלל בתוך לבי שהיא לא שיכורה היום.
היד שלה כבר הורמה באוויר, והתכוננתי לפגיעה. לא הייתי זהיר מספיק, בדרך כלל אני מסתכל במטבח לפני, לבדוק אם יש שם בקבוק ריק או כוסות. היום לא ראיתי שום דבר, העוזרת כנראה הגיעה מוקדם וזרקה את זה לפח. כבר קיללתי את עצמי בשקט כשהיא עצרה את עצמה. הוריד שבמצח שלה פעם כמו כל פעם שממש קשה לה לעשות משהו. בלי מילה, היא הניחה את הדף על שולחן האורחים והלכה למטבח, כנראה כדי לגמור עוד בקבוק של יין.
קמתי ועליתי במדרגות לחדרי, מתרחק ככל האפשר מהמטבח ומאמי שנמצאת שם. נמאס לי, פשוט נמאס לי. נמאס לי מהאם הפרפקציוניסטית שלי. לא משנה מה אני עושה זה לא מושלם, אז למה אני בכלל טורח?
סגרתי את הדלת מאחורי בזעם אך בזהירות, והתרסקתי על המיטה הקטנה שלי. "למה?" שאלתי בשקט, "למה אני?" הסתכלתי על החלון וראיתי את ההשתקפות שלי עם דמעות זולגות על פניה- על פני.
השמש האירה מבעד לחלון הזכוכית. השמיים הכחולים נראו כה מזמינים, הם היו בהירים, חמים. לא כמו הלק הכחול של אמי.
בימים רגילים, השמש הייתה מעניקה לי תקווה. השמיים היו מחדשים לי את הרצון לחיות. אבל היום? היום זה לא קרה.
קמתי מהמיטה ונשכבתי על הרצפה, מוציא את הבקבוק השבור שהחבאתי מתחת למיטה. אמא שלי שברה אותו באחד מהתקפי הזעם שלה, אלה שמשולבים כמעט תמיד עם שכרות. החבאתי אותו מתחת למיטה שלי, העוזרת לא נכנסה לחדר שלי, אמא לא הרשתה לה.
הסתכלתי על הבקבוק השבור והחד, ריסקתי אותו על הרצפה וראיתי את בבואתי מתנפצת לרסיסים. ובאחד מהרסיסים האלה, לקחתי את חיי.
"אני מאוכזבת ארצ'י. מאוד מאוכזבת." הקול שלה העביר בי צמרמורות מרוב הקפאון שנטף ממנו. "אני מגדלת אותך לבד כבר שש עשרה שנה. איפה טעיתי? אתה לא חושב שמגיע לי לקבל תוצאות מהילד שגידלתי?!". התכווצתי במקומי, מפוחד, מתפלל בתוך לבי שהיא לא שיכורה היום.
היד שלה כבר הורמה באוויר, והתכוננתי לפגיעה. לא הייתי זהיר מספיק, בדרך כלל אני מסתכל במטבח לפני, לבדוק אם יש שם בקבוק ריק או כוסות. היום לא ראיתי שום דבר, העוזרת כנראה הגיעה מוקדם וזרקה את זה לפח. כבר קיללתי את עצמי בשקט כשהיא עצרה את עצמה. הוריד שבמצח שלה פעם כמו כל פעם שממש קשה לה לעשות משהו. בלי מילה, היא הניחה את הדף על שולחן האורחים והלכה למטבח, כנראה כדי לגמור עוד בקבוק של יין.
קמתי ועליתי במדרגות לחדרי, מתרחק ככל האפשר מהמטבח ומאמי שנמצאת שם. נמאס לי, פשוט נמאס לי. נמאס לי מהאם הפרפקציוניסטית שלי. לא משנה מה אני עושה זה לא מושלם, אז למה אני בכלל טורח?
סגרתי את הדלת מאחורי בזעם אך בזהירות, והתרסקתי על המיטה הקטנה שלי. "למה?" שאלתי בשקט, "למה אני?" הסתכלתי על החלון וראיתי את ההשתקפות שלי עם דמעות זולגות על פניה- על פני.
השמש האירה מבעד לחלון הזכוכית. השמיים הכחולים נראו כה מזמינים, הם היו בהירים, חמים. לא כמו הלק הכחול של אמי.
בימים רגילים, השמש הייתה מעניקה לי תקווה. השמיים היו מחדשים לי את הרצון לחיות. אבל היום? היום זה לא קרה.
קמתי מהמיטה ונשכבתי על הרצפה, מוציא את הבקבוק השבור שהחבאתי מתחת למיטה. אמא שלי שברה אותו באחד מהתקפי הזעם שלה, אלה שמשולבים כמעט תמיד עם שכרות. החבאתי אותו מתחת למיטה שלי, העוזרת לא נכנסה לחדר שלי, אמא לא הרשתה לה.
הסתכלתי על הבקבוק השבור והחד, ריסקתי אותו על הרצפה וראיתי את בבואתי מתנפצת לרסיסים. ובאחד מהרסיסים האלה, לקחתי את חיי.