• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [אתגר 17][סיפור] בקבוק יין

האמת שזה הרעיון היחיד שהצלחתי למצוא בשביל האתגר הזה, ואני לא מת עליו, אבל זה אתגר- אז אתגרתי את עצמי וכתבתי סיפור קצר על נושא שאני לא מת עליו במיוחד.
ניסיתי שוב פעם מנק' מבט של גוף ראשון, הרגשתי שזה מתאים יותר בסיפור הזה אע"פ שאני בדרך כלל לא אוהב את נק' המבט הזו.
אז הנה:
"98? באמת?" המבט הקר שלה נח עלי. היא החזיקה את דף המבחן בידיים המטופחות שלה, חלקות ורכות משנים על גבי שנים של קרם לחות. אני מסתכל בהשתקפות שלי בציפורניים המזויפות והמבריקות שלה ורואה נער קטן וכחוש, עם שיער קצוץ ומשקפיים. חולצה מכופתרת ומכנסיים תואמים, וכחול מכסה הכל. הכחול של הציפורניים, ושל העצב שלי.
"אני מאוכזבת ארצ'י. מאוד מאוכזבת." הקול שלה העביר בי צמרמורות מרוב הקפאון שנטף ממנו. "אני מגדלת אותך לבד כבר שש עשרה שנה. איפה טעיתי? אתה לא חושב שמגיע לי לקבל תוצאות מהילד שגידלתי?!". התכווצתי במקומי, מפוחד, מתפלל בתוך לבי שהיא לא שיכורה היום.
היד שלה כבר הורמה באוויר, והתכוננתי לפגיעה. לא הייתי זהיר מספיק, בדרך כלל אני מסתכל במטבח לפני, לבדוק אם יש שם בקבוק ריק או כוסות. היום לא ראיתי שום דבר, העוזרת כנראה הגיעה מוקדם וזרקה את זה לפח. כבר קיללתי את עצמי בשקט כשהיא עצרה את עצמה. הוריד שבמצח שלה פעם כמו כל פעם שממש קשה לה לעשות משהו. בלי מילה, היא הניחה את הדף על שולחן האורחים והלכה למטבח, כנראה כדי לגמור עוד בקבוק של יין.
קמתי ועליתי במדרגות לחדרי, מתרחק ככל האפשר מהמטבח ומאמי שנמצאת שם. נמאס לי, פשוט נמאס לי. נמאס לי מהאם הפרפקציוניסטית שלי. לא משנה מה אני עושה זה לא מושלם, אז למה אני בכלל טורח?
סגרתי את הדלת מאחורי בזעם אך בזהירות, והתרסקתי על המיטה הקטנה שלי. "למה?" שאלתי בשקט, "למה אני?" הסתכלתי על החלון וראיתי את ההשתקפות שלי עם דמעות זולגות על פניה- על פני.
השמש האירה מבעד לחלון הזכוכית. השמיים הכחולים נראו כה מזמינים, הם היו בהירים, חמים. לא כמו הלק הכחול של אמי.
בימים רגילים, השמש הייתה מעניקה לי תקווה. השמיים היו מחדשים לי את הרצון לחיות. אבל היום? היום זה לא קרה.
קמתי מהמיטה ונשכבתי על הרצפה, מוציא את הבקבוק השבור שהחבאתי מתחת למיטה. אמא שלי שברה אותו באחד מהתקפי הזעם שלה, אלה שמשולבים כמעט תמיד עם שכרות. החבאתי אותו מתחת למיטה שלי, העוזרת לא נכנסה לחדר שלי, אמא לא הרשתה לה.
הסתכלתי על הבקבוק השבור והחד, ריסקתי אותו על הרצפה וראיתי את בבואתי מתנפצת לרסיסים. ובאחד מהרסיסים האלה, לקחתי את חיי.
 
וואו, לא ציפיתי שהוא יתאבד. אני מניח שזה מתאים לנושא של האתגר.

בנית יפה את המצב המריר הזה, של אמא ששום דבר לא מספיק טוב בשבילה (גם קיבלתי את הרושם שהיא עשירה אבל קמצנית, לאידע אם זה מכוון). זה מצב מסובך, מאוד אנושי, והקושי של הילד ברור ומעורר אמפתיה.
מה שלא עובד הוא ההחלטה שלו להתאבד. התאבדות היא מעשה של יאוש מאוד, מאוד עמוק. אתה לא מתאבד כי החיים קשים, אתה מתאבד בגלל שהחיים *כואבים*. בגלל שאתה כל כך אומלל שאתה רוצה שינוי, כל שינוי, אבל אתה לא יכול לצאת. אין שום דבר שאתה יכול לעשות, בגלל מחסום פיזי או נפשי. דברים כאלה נבנים ומתממשים בכמה תופעות פחותות יותר לפני שהם מגיעים לשיא של התאבדות. כאן אין שום בנייה - נמאס לו והוא כועס, בסדר, אבל אני לא רואה אדם מתאבד מתוך כעס. לפחות לא במקרה הזה. לקפוץ מ-"באסה לי" ל-"שלום, עולם" זה חד, לא אמין, ולא מכבד את הסבל שעובר על מתאבדים במציאות.

סליחה על החפירה, זה פשוט ממש הפריע לי.
 
דרך מקורית לקחת את "דמות שלא עומדת בציפיות". עד שקראתי את הסיפור הזה הייתי במיידנסט מוחלט של "דמות בלתי שגרתית" (אם לקחת דוגמא ממו"ד, גמדה אשפית). אני מסכים עם מה שת'ור אמר בקשר להתאבדות.
אני יודע שהפואנטה של הסיפור הייתה סצינה אחת חזקה, אבל אולי בכל זאת היה עדיף לתת עוד פסקה שתיים שנותנות את ההכנה לזה, אולי עם עוד כמה מקרים דומים מתקופות ילדות שונות.
לחילופין, אולי כמה הוא עבד קשה בשביל המבחן, כמה הוא התאמץ בשביל לספק אותה.
 
סיפור קצר מאוד, לדעתי קצר מדי. אני מסכים עם הנקודות שהועלו: הדמויות נבנו בצורה די טובה, והכאב והפחד היו אמינים.
אבל אולי היית צריך לקחת קצת יותר טקסט כדי להעביר את הסבל שלו ואת מה שהוא עובר, את הייאוש, את השתלשלות הדברים שהובילו אותו להתאבדות.
כמו שת'ור אצר, התאבדות זה צעד של ייאוש מוחלט, שלרוב האנשים קשה להבין, וצריך לבנות אותו בצורה מאוד חזקה כדי שיעבוד.
 
חזרה
Top