"יהודון, הנה!" קרא פרנק שטרוף אל הזקן שעבר מולו. הכיפה, המעיל השחור הארוך והזקן האפור שהמשיך מטה במורד גרונו חשפו אותו. במחשבה שנייה, לא נראה שהוא רצה להתחבא.
פרנואיד? פרנק חשב לעצמו ותהה מעט. זה מוצדק. יותר מדי מהם מתחבאים.
"כן, אדוני השוטר?" שאל הזקן בחשש. הרחוב היה ריק, עוצר בגטו. הוא ידע שאסור עליו לצאת.
"אתה בחוץ, יהודון" אמר פרנק והתקרב אליו, מחזיק את אלת העץ בידו השמאלית ומלטף את הקצה עשוי הברזל בידו הימנית.
הזקן שתק, רק מביט באלה.
"מה קרה? בלעת את הלשון?" אמר פרנק בחיוך חביב. הם בהחלט מספיק רעבים בשביל זה. הוא הביט שוב בזקן הכחוש, העלוב, שבוודאי לא יחזיק עוד שבוע בגטו. הוא נראה כמו שלד אנושי.
"לא, שוטר" הוא אמר בזהירות. שוב המילה הזאת, שוטר. היא מילאה את פרנק בזעם. לא מספיק שהחלפת שם המשפחה לא עזרה, עכשיו אני תקוע איתם פה. פרנק סגר את עיניו להשכיח את הכעס, כפי שאמו הורתה לו לעשות בילדותו.
"אני מאבד את הסבלנות שלי" הפעם וויתר על כינוי הגנאי. הוא צריך שהאיש יבטח בו.
"אני בחוץ לחפש אוכל" היהודי אמר והסתכל מטה.
"כנה באופן מפתיע. אין שקרים? לא שלחו אותך לעשות משימה? אתה לא חוזר מיום העבודה?" פרנק התפלא לשמוע שאמר את מחשבותיו המדויקות מיד, ללא שהות לנסח אותן. מהיר מדי. אני צריך להיות זהיר יותר.
"וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" מלמל הזקן.
"כמה אדוק מצידך" פרנק השיב לו ורצה לצחוק. אמונה? מי נשאר מאמין בזמנים שכאלה? רק הטיפשים והנואשים.
פרנק צחק בקול. הזקן המשיך ללטוש את עיניו באדמת האבן.
"אתה יודע מה העונש על הפרת העוצר" קבע פרנק ללא שאלה, תפס בידו את הזקן והעיף מבט אל הבניינים. הוא לא ראה שום אור, אך ידע כי עיניים צופות בהן. היהודים תמיד הסתכלו מהבתים שלהם, פוחדים מעוד חטיפות. הוא המשיך והזקן רץ כדי לעמוד בקצב, בקושי לא נופל על הקרקע.
לאחר דקת הליכה, הזקן פנה להביט בפרנק. "השם שלי הוא מרד-" פרנק הסתובב וסטר לו בעוצמה, והזקן נפל מההלם, לחיו הימנית נפוחה ואדומה.
"סתום!" צרח עליו פרנק, שובר את הדממה שהייתה ברחוב. "דרשתי ממך את השם שלך? לא? אז סתום את הפה שלך!" הוא בעט בזקן בכעס, פניו האדומות מוסתרות על ידי החשכה. לאחר כמה שניות, הושיט פרנק את ידו לעזור ליהודי לקום.
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ" החל למלמל הזקן בעת שהוא קם, וכשהמשיכו בהליכתם. לבסוף נדם. פרנק גם הוא שתק, רק בוהה בדרך הצפופה לפניהם.
מרדכי. השם של אבא.
הפחד געש בגופו, עולה מעלה וחונק אותו, לא נותן לו מרחב לנשום. ככל שהתקרב יותר לשער ולזוג אנשי האס אס, כך רצה לסגת ולברוח. הוא נשם עמוקות, הזדקף, והציב את מרדכי החבול לפניו, בתקווה שזה יתן לו הקלה.
"השוטר היהודי פרנק שטרוף" אמר וניפח את חזהו.
"ולמה אתה יוצא, יהודון?" גל צמרמורת עבר בפרנק עם המילים הללו.
"פקודה של צ'רניאקוב" אמר ללא היסוס. זה היה שקר מוחלט.
"צא, וכשאתה בחוץ תחפש את קסיה. אם אתה רואה אותה -"
"לקנות ממנה לחם חם ומתוק" אמר פרנק. "מהכסף שלי, כמובן".
החייל הנהן בריצוי. "צא".
הם הלכו הרבה. מרדכי בקושי החזיק, המשיך להתפלל בלחש, וכעבור שעה של הליכה מאומצת, הזקן כמעט קרס. פרנק כבר סחב אותו לקראת הסוף. בנייני ורשה מסביב היו אפורים והרוסים בחלקם, אך פרנק מעולם לא הסתכל לצדדים.
פרנק נזכר באביו, שהיה רב בעצמו. הוא הביט מטה וגבותיו התקמצו.
"איזו תפילה אתה אומר עכשיו?" שאל לבסוף, בקול חנוק.
מדרכי לא ענה לו. רק השיב בהגברת קולו. "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר בִּדְבָרו מַעֲרִיב עֲרָבִים בְּחָכְמָה. פּותֵחַ שְׁעָרִים בִּתְבוּנָה. מְשַׁנֶּה עִתִּים וּמַחֲלִיף אֶת הַזְּמַנִּים וּמְסַדֵּר אֶת הַכּוכָבִים".
"לא אמרת ערבית עד עכשיו?" התפלא פרנק. הוא זכר את השיעורים של אביו ואת חשיבות התפילה.
"אמרתי קדיש על הגופות בצידי הדרך" ענה לו מרדכי, הפעם לא בשקט.
נכון, הזכיר לעצמו פרנק. הם תמיד מביטים בצידי הדרך. את שיעורו כבר למד, שלא להביט בה. שלא לראות את אלו שנפלו ולא קמו. מהגטו עוד ניסו לברוח אנשים. יום יבוא והם ילמדו שאין מה לחפש בחוץ חוץ מכדור של אקדח לוגר.
"אתה זוכר את הברכות בעל פה?"
"את הגדולות" אמר, ועצר שם. פרנק ידע מהי המשמעות. האיש היה חזן ורב. הוא עצר לרגע.
"תסתכל הצידה" הורה למרדכי. הזקן ציית בלא אומרים. פרנק ניגב דמעה, עצם את עיניו, נרגע, והמשיך.
"בוא", פקד בזעף, והם המשיכו לצעוד למקום המפגש.
בבניין השלישי של הרחוב הכי הרוס בורשה, הוא ראה את האישה. היא הייתה פולנייה, בבירור, עם שיער בלונדיני קצר. הוא הכיר את קסיה. היא החזיקה בידה כיכר לחם מתוק וחם, כדי להערים על השומר, ושני שטרות של מאה זלוטי.
"הגעת בשלום, יופי" היא אמרה וחייכה למראהו של מרדכי.
"מה קורה פה?" שאל האיש, שנראה שרק מקול האישה התנתק מהתפילות שהיה שרוי בהן. הוא הביט מסביב, המום. "כאן לא עובדים" התפלא.
"אתה בטוח" השיב לו פרנק ודחף אותו אל קסיה, לוקח את הלחם.
"למה הזלוטי?" שאל אותה.
"בשבילך, קח" האיצה בו, ולקחה בידה את מרדכי המבולבל.
"הוא יזדקק לזה יותר. תני לו. אני לא זקוק לכסף". קסיה נראתה מופתעת, ומסיבה טובה. כשלא היה להם מספיק כסף, הוא לא הסתכן.
"אני... אתן לו" הנהנה. פרנק הסתובב אחורה לראות שלא מבחינים בהם. הוא הביט לרגע ארוך בכיוון הגטו, נתן למחשבתו לנדוד הרחק. הבניין שחסם את הדרך לא הפריע לו לראות את המקום בעיניי רוחו. הוא נשם עמוק, ונזכר באביו ובאמו. שניהם מתו עוד לפני שהגיעו הנה.
פרנק הביט מטה. "אני אחזיר את הכסף שלקחתי. כולו. אני לא לוקח יותר כסף" הוא הסתובב והלך, נועץ מבטו במדרכה הסדוקה.
"פרנק!" קראה מאחוריו קסיה. הוא הסתובב והרים מבטו אליה ואל מרדכי לידה, שהחל להבין שהוא חופשי. הזקן חייך ומלמל תודות במקום תפילות.
"תודה" היא מחתה דמעה מעיניה מההתרגשות. מרדכי הביט בו בעיניו החומות, והכרת תודה נשקפה מהן. "תבורך, אדון פרנק".
פרנק הנהן, ונזכר במשפט האחרון שאמר לו אביו לפני שירה בו החייל, כשעמד מעל גופת אימו. הוא הביט במרדכי, עיניהם נפגשות לרגע קצר. "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ־כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם".
קסיה חייכה אליו והסתובבה, לוקחת איתה את מרדכי. ברגע האחרון הזקן פרץ בבכי מאושר, והמשיך ללכת איתה, רועד.
פרנק הסתובב והתחיל לחזור אל הגטו.
פרנואיד? פרנק חשב לעצמו ותהה מעט. זה מוצדק. יותר מדי מהם מתחבאים.
"כן, אדוני השוטר?" שאל הזקן בחשש. הרחוב היה ריק, עוצר בגטו. הוא ידע שאסור עליו לצאת.
"אתה בחוץ, יהודון" אמר פרנק והתקרב אליו, מחזיק את אלת העץ בידו השמאלית ומלטף את הקצה עשוי הברזל בידו הימנית.
הזקן שתק, רק מביט באלה.
"מה קרה? בלעת את הלשון?" אמר פרנק בחיוך חביב. הם בהחלט מספיק רעבים בשביל זה. הוא הביט שוב בזקן הכחוש, העלוב, שבוודאי לא יחזיק עוד שבוע בגטו. הוא נראה כמו שלד אנושי.
"לא, שוטר" הוא אמר בזהירות. שוב המילה הזאת, שוטר. היא מילאה את פרנק בזעם. לא מספיק שהחלפת שם המשפחה לא עזרה, עכשיו אני תקוע איתם פה. פרנק סגר את עיניו להשכיח את הכעס, כפי שאמו הורתה לו לעשות בילדותו.
"אני מאבד את הסבלנות שלי" הפעם וויתר על כינוי הגנאי. הוא צריך שהאיש יבטח בו.
"אני בחוץ לחפש אוכל" היהודי אמר והסתכל מטה.
"כנה באופן מפתיע. אין שקרים? לא שלחו אותך לעשות משימה? אתה לא חוזר מיום העבודה?" פרנק התפלא לשמוע שאמר את מחשבותיו המדויקות מיד, ללא שהות לנסח אותן. מהיר מדי. אני צריך להיות זהיר יותר.
"וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" מלמל הזקן.
"כמה אדוק מצידך" פרנק השיב לו ורצה לצחוק. אמונה? מי נשאר מאמין בזמנים שכאלה? רק הטיפשים והנואשים.
פרנק צחק בקול. הזקן המשיך ללטוש את עיניו באדמת האבן.
"אתה יודע מה העונש על הפרת העוצר" קבע פרנק ללא שאלה, תפס בידו את הזקן והעיף מבט אל הבניינים. הוא לא ראה שום אור, אך ידע כי עיניים צופות בהן. היהודים תמיד הסתכלו מהבתים שלהם, פוחדים מעוד חטיפות. הוא המשיך והזקן רץ כדי לעמוד בקצב, בקושי לא נופל על הקרקע.
לאחר דקת הליכה, הזקן פנה להביט בפרנק. "השם שלי הוא מרד-" פרנק הסתובב וסטר לו בעוצמה, והזקן נפל מההלם, לחיו הימנית נפוחה ואדומה.
"סתום!" צרח עליו פרנק, שובר את הדממה שהייתה ברחוב. "דרשתי ממך את השם שלך? לא? אז סתום את הפה שלך!" הוא בעט בזקן בכעס, פניו האדומות מוסתרות על ידי החשכה. לאחר כמה שניות, הושיט פרנק את ידו לעזור ליהודי לקום.
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ" החל למלמל הזקן בעת שהוא קם, וכשהמשיכו בהליכתם. לבסוף נדם. פרנק גם הוא שתק, רק בוהה בדרך הצפופה לפניהם.
מרדכי. השם של אבא.
הפחד געש בגופו, עולה מעלה וחונק אותו, לא נותן לו מרחב לנשום. ככל שהתקרב יותר לשער ולזוג אנשי האס אס, כך רצה לסגת ולברוח. הוא נשם עמוקות, הזדקף, והציב את מרדכי החבול לפניו, בתקווה שזה יתן לו הקלה.
"השוטר היהודי פרנק שטרוף" אמר וניפח את חזהו.
"ולמה אתה יוצא, יהודון?" גל צמרמורת עבר בפרנק עם המילים הללו.
"פקודה של צ'רניאקוב" אמר ללא היסוס. זה היה שקר מוחלט.
"צא, וכשאתה בחוץ תחפש את קסיה. אם אתה רואה אותה -"
"לקנות ממנה לחם חם ומתוק" אמר פרנק. "מהכסף שלי, כמובן".
החייל הנהן בריצוי. "צא".
הם הלכו הרבה. מרדכי בקושי החזיק, המשיך להתפלל בלחש, וכעבור שעה של הליכה מאומצת, הזקן כמעט קרס. פרנק כבר סחב אותו לקראת הסוף. בנייני ורשה מסביב היו אפורים והרוסים בחלקם, אך פרנק מעולם לא הסתכל לצדדים.
פרנק נזכר באביו, שהיה רב בעצמו. הוא הביט מטה וגבותיו התקמצו.
"איזו תפילה אתה אומר עכשיו?" שאל לבסוף, בקול חנוק.
מדרכי לא ענה לו. רק השיב בהגברת קולו. "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר בִּדְבָרו מַעֲרִיב עֲרָבִים בְּחָכְמָה. פּותֵחַ שְׁעָרִים בִּתְבוּנָה. מְשַׁנֶּה עִתִּים וּמַחֲלִיף אֶת הַזְּמַנִּים וּמְסַדֵּר אֶת הַכּוכָבִים".
"לא אמרת ערבית עד עכשיו?" התפלא פרנק. הוא זכר את השיעורים של אביו ואת חשיבות התפילה.
"אמרתי קדיש על הגופות בצידי הדרך" ענה לו מרדכי, הפעם לא בשקט.
נכון, הזכיר לעצמו פרנק. הם תמיד מביטים בצידי הדרך. את שיעורו כבר למד, שלא להביט בה. שלא לראות את אלו שנפלו ולא קמו. מהגטו עוד ניסו לברוח אנשים. יום יבוא והם ילמדו שאין מה לחפש בחוץ חוץ מכדור של אקדח לוגר.
"אתה זוכר את הברכות בעל פה?"
"את הגדולות" אמר, ועצר שם. פרנק ידע מהי המשמעות. האיש היה חזן ורב. הוא עצר לרגע.
"תסתכל הצידה" הורה למרדכי. הזקן ציית בלא אומרים. פרנק ניגב דמעה, עצם את עיניו, נרגע, והמשיך.
"בוא", פקד בזעף, והם המשיכו לצעוד למקום המפגש.
בבניין השלישי של הרחוב הכי הרוס בורשה, הוא ראה את האישה. היא הייתה פולנייה, בבירור, עם שיער בלונדיני קצר. הוא הכיר את קסיה. היא החזיקה בידה כיכר לחם מתוק וחם, כדי להערים על השומר, ושני שטרות של מאה זלוטי.
"הגעת בשלום, יופי" היא אמרה וחייכה למראהו של מרדכי.
"מה קורה פה?" שאל האיש, שנראה שרק מקול האישה התנתק מהתפילות שהיה שרוי בהן. הוא הביט מסביב, המום. "כאן לא עובדים" התפלא.
"אתה בטוח" השיב לו פרנק ודחף אותו אל קסיה, לוקח את הלחם.
"למה הזלוטי?" שאל אותה.
"בשבילך, קח" האיצה בו, ולקחה בידה את מרדכי המבולבל.
"הוא יזדקק לזה יותר. תני לו. אני לא זקוק לכסף". קסיה נראתה מופתעת, ומסיבה טובה. כשלא היה להם מספיק כסף, הוא לא הסתכן.
"אני... אתן לו" הנהנה. פרנק הסתובב אחורה לראות שלא מבחינים בהם. הוא הביט לרגע ארוך בכיוון הגטו, נתן למחשבתו לנדוד הרחק. הבניין שחסם את הדרך לא הפריע לו לראות את המקום בעיניי רוחו. הוא נשם עמוק, ונזכר באביו ובאמו. שניהם מתו עוד לפני שהגיעו הנה.
פרנק הביט מטה. "אני אחזיר את הכסף שלקחתי. כולו. אני לא לוקח יותר כסף" הוא הסתובב והלך, נועץ מבטו במדרכה הסדוקה.
"פרנק!" קראה מאחוריו קסיה. הוא הסתובב והרים מבטו אליה ואל מרדכי לידה, שהחל להבין שהוא חופשי. הזקן חייך ומלמל תודות במקום תפילות.
"תודה" היא מחתה דמעה מעיניה מההתרגשות. מרדכי הביט בו בעיניו החומות, והכרת תודה נשקפה מהן. "תבורך, אדון פרנק".
פרנק הנהן, ונזכר במשפט האחרון שאמר לו אביו לפני שירה בו החייל, כשעמד מעל גופת אימו. הוא הביט במרדכי, עיניהם נפגשות לרגע קצר. "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ־כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם".
קסיה חייכה אליו והסתובבה, לוקחת איתה את מרדכי. ברגע האחרון הזקן פרץ בבכי מאושר, והמשיך ללכת איתה, רועד.
פרנק הסתובב והתחיל לחזור אל הגטו.
