בלי הקדמות מיותרות, הנה הסיפור.
ממש לא היה לי זמן השבוע, ולקח לי יותר מדי זמן לחשוב על רעיון.
אני לא כך כך מרוצה מהתוצאה, אבל זה מה שיש
ממש לא היה לי זמן השבוע, ולקח לי יותר מדי זמן לחשוב על רעיון.
אני לא כך כך מרוצה מהתוצאה, אבל זה מה שיש
"רחמים! אני מתחנן!" למשמע קול זה של פחד ואימה טהורה, ליבו של כל אדם היה מתכווץ, אבל שאריל לא היה אדם יותר, את הפחד הוא זנח כבר מזמן.
הוא בזבז מילניום שלם על להגיע לזמן ולמקום הזה.
לקחו לו שלוש מאות שנה לגלות את החולשה של דארג ועוד חמש מאות כדי למצוא אותו. ואז, 200 שנה בוזבזו על יצירת המלכודת הזו.
זה היה מסובך, לתמרן ככה את כל הפוליטיקה המקומית. לחכות שהמלך ימות, לתת לדארג את הפרצה בה הוא ישתמש כדי להפוך ליורש, לעצב את השרים והיועצים העתידיים ולוודא שהם ייבחרו. כל כך הרבה דברים לעשות בכל כך מעט זמן.
ועדיין, הזמן הזה הסתיים, והרגע הגיע. רגע הנקמה.
החיוך ששאריל עטה על פניו היה וודאי פסיכוטי, אבל לא היה לו אכפת. "רחמים?" הוא צחק לפרצופו המבועת של דראג. "רחמים?!" דראג התכווץ על הרצפה, כמו כדי להתחמק מצחוקו המטורף. "אתה לא הענקת לאשתי רחמים, גם לא לבני או לשאר בני משפחתי. בגללך לורה מתה כבר אלף שנה, בגללך ג'ייס לעולם לא יוכל לטפס שוב על העצים ולשיר בצמרותיהם. בגללך,הכל בגללך!". שאריל צפה בדראג מתפתל ונשם עמוק, מחייך.הוא הקריב את האנושיות שלו בשביל הנקמה. הוא הפך לאביר קדוש, הציע את חייו לאל, בתמורה לנקמה. וכמו כל אביר קדוש, האלמותיות שלו תלויה בתנאי. במקרה של שאריל, התנאי היה רחמים. אסור היה לו להרוג.
אם הוא היה הורג, ומפר את התנאי, האלמותיות שלו הייתה נשללת ממנו במהירות. השנים היו תופסות אותו, מכניעות אותו במהירות תחת משקלן. הוא יכל להרגיש אותן כל לילה, את הזמן שממנו גופו חמק מכביד על נפשו, מחכה לפרצה קטנה כדי להסתער ולהתנפל על שאריל, להכריח את גופו האלמותי לחזור ולציית לחוקי הזמן.
ככה עבדה האלמותיות, אתה הקדשת את הנצח לאלים בתמורה למשהו, למניע אחד ויחיד- והאלמותיות מנעה ממך לממש אותו במלואו. שאריל הקדיש את נצחו בשביל נקמה, אך אם הוא יהרוג את דראג, שאריל יסבול.
כמובן, גם לדארג היה תנאי לאלמותיותו. תנאי שלקח לשאריל חצי מילניום לגלות. דארג היה חולה שליטה. הוא רצח את משפחתו של שאריל לפני מילניום כמעט כדי להשתלט על עיר קטנה. ביודעו זאת, שאריל טמן לו מלכודת הטומנת בחובה שליטה בממלכה כולה. כמובן שדארג ייפול לתוכה. וכיוון שדארג הזדקק לשליטה, התנאי שלו, הקללה שלו, היה שאסור לו לומר לאחרים מה לעשות. הוא אולי ישלוט, אבל לעולם לא יפקד.
"אתה אומר לי לתת לך לחיות?" שאריל צחק, מסתכל על מושא שנאתו מתפתל מתחתיו כמו חרק. דארג הושיט לעברו יד בבקשה, אבל שאריל פשוט דרך עליה. "ואני חשבתי שהאל אסר עליך לפקד." הוא חייך, ודארג החוויר מעט. או שזה היה רק בגלל הדם הניגר ממנו במהירות מפתיעה.
"בבקשה... שאריל... אתה לא מבין..." דארג אמר בלחש, יורק דם. "הם.. הם היו צריכים למות. לא הייתה לי ברירה!"
עווית של זעם חלפה בפניו של שאריל, ורגלו שחררה את ידו של דארג, הולכת אל ראשו במקום, ומצמידה אותו לרצפה בברוטאליות. "הם היו צריכים למות?!" שאריל צעק, וקולות חבטה נשמעו מהדלת, הם הביאו אייל ניגוח. לא שזה יעזור להם כאן. דלתות המית'ריל האלה הן אחת הסיבות לכך שהוא בחר את המקום הזה. "אתה אומר לי שהמשפחה שלי הייתה צריכה למות?!" שאריל התכופף לעבר ראשו המחוץ של דארג, "אתה אומר לי..." הוא אמר ברוגע מעושה, "שהמשפחה. שלי. הייתה. צריכה. למות?" היד שלו נשלחה למגפו הדוקרנית, מוציאה משם את סכין הברזל שנוצר במיוחד בשביל לגרום לאבירים קדושים כמוהם לפציעות חמורות מספיק בשביל נזק תמידי. פציעות שכוללות נגיד, שיסוף גרון.
"שאריל, אתה באמת רוצה לעשות את זה?" קולו של דארג היה חלש וכמעט לא מובן, אבל אוזניו של שאריל היו חזקות יותר משל בני תמותה אחרים.
"חלמתי על זה בלילות דארג, כל לילה ולילה מאז, במשך מילניום שלם, כל אלף חמישים ושלוש החלומות שלי היו על הרגע הזה, הרגע שבו אתה- מת." שאריל הוריד את רגלו ורכן אל עבר דארג, סכין הברזל הקר בידו. זה היה סכין גדול, עשוי ממתכת מקוללת שהמהות שלה עצמה נוגדת קסמים. הלהב היה משוך בתערובות אלכימיות שאמורות היו לנגוד את ההתחדשות הקדושה של גופם.
"נמסיס לא תרצה שתהרוג אותי..." דארג ניסה את המפלט האחרון שלו. נמסיס, אלת הנקמה. האלה לה שאריל העניק את חייו. האלה שאסרה עליו הרג.
שאריל היסס, הסכין כבר בידו, מתקרב יותר ויותר לגרונו של דארג. ואז, הוא עצר. חושב.
מצד אחד, האלה שלו לא הייתה מוכנה שהוא יהרוג את דארג. והאם המוות שלו באמת יעזור? האם המוות של דארג יסתום את החור שבלבו? הוא ידע שזה לא יקרה, ועדיין. דארג הוא זה שגרם לחור הזה, הוא זה שקרע את הגוש הזה שנקרא אהבה היישר מליבו של שאריל. מגיע לו למות.
אבל שאריל לא היה הקורבן היחיד, האם לא יהיה זה הוגן יותר לכולם אם דארג יסבול עינויים? אם הוא יצטרך להפיר את שבועתו ולאבד את האלמותיות שלו, רק כדי לקבל אותה בחזרה רגע לפני שהשנים יהרגו אותו?
שתי האפשרויות גרועות באותה מידה, אבל שאריל הגיע להחלטה. הוא היה הרחק מעבר לנקודת האל חזור. ועכשיו, גם אם המוות של דארג לא ימלא את החור שבלבו, לאחר שהוא ינקום- לא תשאר לו סיבה לחיות. גם הוא עשה הרבה דברים במהלך המילניום הזה, חלקם טובים, רובם רעים. גם הוא צריך לכפר על חטאיו, גם אם הם נעשו בשביל הטוב הגדול, בשביל המטרה הגדולה- בשביל הנקמה.
בהנפה אחת, הסכין שיסף את גרונו של דארג. ורגע לאחר שהוא נפח את נשמתו, השנים השיגו את שאריל, ניצלו את הפרצה- ותקפו.
הוא בזבז מילניום שלם על להגיע לזמן ולמקום הזה.
לקחו לו שלוש מאות שנה לגלות את החולשה של דארג ועוד חמש מאות כדי למצוא אותו. ואז, 200 שנה בוזבזו על יצירת המלכודת הזו.
זה היה מסובך, לתמרן ככה את כל הפוליטיקה המקומית. לחכות שהמלך ימות, לתת לדארג את הפרצה בה הוא ישתמש כדי להפוך ליורש, לעצב את השרים והיועצים העתידיים ולוודא שהם ייבחרו. כל כך הרבה דברים לעשות בכל כך מעט זמן.
ועדיין, הזמן הזה הסתיים, והרגע הגיע. רגע הנקמה.
החיוך ששאריל עטה על פניו היה וודאי פסיכוטי, אבל לא היה לו אכפת. "רחמים?" הוא צחק לפרצופו המבועת של דראג. "רחמים?!" דראג התכווץ על הרצפה, כמו כדי להתחמק מצחוקו המטורף. "אתה לא הענקת לאשתי רחמים, גם לא לבני או לשאר בני משפחתי. בגללך לורה מתה כבר אלף שנה, בגללך ג'ייס לעולם לא יוכל לטפס שוב על העצים ולשיר בצמרותיהם. בגללך,הכל בגללך!". שאריל צפה בדראג מתפתל ונשם עמוק, מחייך.הוא הקריב את האנושיות שלו בשביל הנקמה. הוא הפך לאביר קדוש, הציע את חייו לאל, בתמורה לנקמה. וכמו כל אביר קדוש, האלמותיות שלו תלויה בתנאי. במקרה של שאריל, התנאי היה רחמים. אסור היה לו להרוג.
אם הוא היה הורג, ומפר את התנאי, האלמותיות שלו הייתה נשללת ממנו במהירות. השנים היו תופסות אותו, מכניעות אותו במהירות תחת משקלן. הוא יכל להרגיש אותן כל לילה, את הזמן שממנו גופו חמק מכביד על נפשו, מחכה לפרצה קטנה כדי להסתער ולהתנפל על שאריל, להכריח את גופו האלמותי לחזור ולציית לחוקי הזמן.
ככה עבדה האלמותיות, אתה הקדשת את הנצח לאלים בתמורה למשהו, למניע אחד ויחיד- והאלמותיות מנעה ממך לממש אותו במלואו. שאריל הקדיש את נצחו בשביל נקמה, אך אם הוא יהרוג את דראג, שאריל יסבול.
כמובן, גם לדארג היה תנאי לאלמותיותו. תנאי שלקח לשאריל חצי מילניום לגלות. דארג היה חולה שליטה. הוא רצח את משפחתו של שאריל לפני מילניום כמעט כדי להשתלט על עיר קטנה. ביודעו זאת, שאריל טמן לו מלכודת הטומנת בחובה שליטה בממלכה כולה. כמובן שדארג ייפול לתוכה. וכיוון שדארג הזדקק לשליטה, התנאי שלו, הקללה שלו, היה שאסור לו לומר לאחרים מה לעשות. הוא אולי ישלוט, אבל לעולם לא יפקד.
"אתה אומר לי לתת לך לחיות?" שאריל צחק, מסתכל על מושא שנאתו מתפתל מתחתיו כמו חרק. דארג הושיט לעברו יד בבקשה, אבל שאריל פשוט דרך עליה. "ואני חשבתי שהאל אסר עליך לפקד." הוא חייך, ודארג החוויר מעט. או שזה היה רק בגלל הדם הניגר ממנו במהירות מפתיעה.
"בבקשה... שאריל... אתה לא מבין..." דארג אמר בלחש, יורק דם. "הם.. הם היו צריכים למות. לא הייתה לי ברירה!"
עווית של זעם חלפה בפניו של שאריל, ורגלו שחררה את ידו של דארג, הולכת אל ראשו במקום, ומצמידה אותו לרצפה בברוטאליות. "הם היו צריכים למות?!" שאריל צעק, וקולות חבטה נשמעו מהדלת, הם הביאו אייל ניגוח. לא שזה יעזור להם כאן. דלתות המית'ריל האלה הן אחת הסיבות לכך שהוא בחר את המקום הזה. "אתה אומר לי שהמשפחה שלי הייתה צריכה למות?!" שאריל התכופף לעבר ראשו המחוץ של דארג, "אתה אומר לי..." הוא אמר ברוגע מעושה, "שהמשפחה. שלי. הייתה. צריכה. למות?" היד שלו נשלחה למגפו הדוקרנית, מוציאה משם את סכין הברזל שנוצר במיוחד בשביל לגרום לאבירים קדושים כמוהם לפציעות חמורות מספיק בשביל נזק תמידי. פציעות שכוללות נגיד, שיסוף גרון.
"שאריל, אתה באמת רוצה לעשות את זה?" קולו של דארג היה חלש וכמעט לא מובן, אבל אוזניו של שאריל היו חזקות יותר משל בני תמותה אחרים.
"חלמתי על זה בלילות דארג, כל לילה ולילה מאז, במשך מילניום שלם, כל אלף חמישים ושלוש החלומות שלי היו על הרגע הזה, הרגע שבו אתה- מת." שאריל הוריד את רגלו ורכן אל עבר דארג, סכין הברזל הקר בידו. זה היה סכין גדול, עשוי ממתכת מקוללת שהמהות שלה עצמה נוגדת קסמים. הלהב היה משוך בתערובות אלכימיות שאמורות היו לנגוד את ההתחדשות הקדושה של גופם.
"נמסיס לא תרצה שתהרוג אותי..." דארג ניסה את המפלט האחרון שלו. נמסיס, אלת הנקמה. האלה לה שאריל העניק את חייו. האלה שאסרה עליו הרג.
שאריל היסס, הסכין כבר בידו, מתקרב יותר ויותר לגרונו של דארג. ואז, הוא עצר. חושב.
מצד אחד, האלה שלו לא הייתה מוכנה שהוא יהרוג את דארג. והאם המוות שלו באמת יעזור? האם המוות של דארג יסתום את החור שבלבו? הוא ידע שזה לא יקרה, ועדיין. דארג הוא זה שגרם לחור הזה, הוא זה שקרע את הגוש הזה שנקרא אהבה היישר מליבו של שאריל. מגיע לו למות.
אבל שאריל לא היה הקורבן היחיד, האם לא יהיה זה הוגן יותר לכולם אם דארג יסבול עינויים? אם הוא יצטרך להפיר את שבועתו ולאבד את האלמותיות שלו, רק כדי לקבל אותה בחזרה רגע לפני שהשנים יהרגו אותו?
שתי האפשרויות גרועות באותה מידה, אבל שאריל הגיע להחלטה. הוא היה הרחק מעבר לנקודת האל חזור. ועכשיו, גם אם המוות של דארג לא ימלא את החור שבלבו, לאחר שהוא ינקום- לא תשאר לו סיבה לחיות. גם הוא עשה הרבה דברים במהלך המילניום הזה, חלקם טובים, רובם רעים. גם הוא צריך לכפר על חטאיו, גם אם הם נעשו בשביל הטוב הגדול, בשביל המטרה הגדולה- בשביל הנקמה.
בהנפה אחת, הסכין שיסף את גרונו של דארג. ורגע לאחר שהוא נפח את נשמתו, השנים השיגו את שאריל, ניצלו את הפרצה- ותקפו.
