סיפור [סיפור][אתגר 14] אנדרטה

החללית שלהם נחתה על פסל החופש שבראש הקפיטול. היא הייתה גדולה וצרה, בנויה בצורת זוג חרוטים שחורים המחוברים בבסיסם, וקודקוד החרוט התחתון התייצב באיזון מושלם, כמעט על טבעי, על כרבולת הנוצות של פסל החירות.
החללית הזו הייתה שייכת לגזע חוצנים עכבישני בעל שמונה רגליים ארוכות ודקיקות- בעלות שבעה פרקים בכל אחת- המתחברות לפלג גופם התחתון הגדול. בניגוד לאנשי-עכביש המוכרים במיתולוגיות האנושיות,פלג גופם העליון של החוצנים הללו אינו אנושי כלל וכלל, והוא גם לא נראה כמודבק לפלג הגוף התחתון. השריון הקשיח של הפלג העכבישי ממשיך במעלה הגוף המזכיר גמל שלמה, אך במקום הזרועות דמויות הלהב של גמל השלמה, זרועותיהם של הנָאזגַלנׂושִי (כי כך הם נקראו) היו ארוכות ודקיקות ומרובות פרקים, מזכירות מעט את רגליהם. הן הסתיימו בכפות ידיים קטנות בעלות 7 אצבעות חדות וגמישות.

פתח נפער בחללית הנאזגלנושית, ומתוכו הציץ ראש קטן וכמעט אנושי, בעל 4 עיניים קטנות ולבנות, חסרות אישונים. זוג מצבטיים יצא מהמקום שבו אצל בני האדם נמצאים הלחיים, משמש כדי לדחוף את האוכל אל פיהם הקטן של הנאזגלנושי וכדי לנשוך ולצבוט.
לאחר הראש, הגיח שאר הגוף האפור. הרגליים הגמישות מרובות הפרקים מצאו אחיזה בקלות והחוצן התחיל לטפס במורד הפסל, אחריו מגיעים עוד שלושה מבני מינו, אחד זהוב, אחד סגול, ואחד כחול. הם ירדו בהיסוס מה מהחללית שלהם ונכנסו לקפיטול דרך אחד החלונות, משאירים את הקהל ההלום וההמום במתח ומריטת עצבים. לאחר כמה שעות, הוכרז בכל ערוצי התקושרת האפשריים כי נעשה צעד ראשון לעבר הדו קיום עם הגזע החוצני הידוע בשם "נאזגלנושי". האנושות חגגה וחששה לעתידה אף יותר מביום רגיל, ולאחר כמה חודשים, החיים המשיכו כהרגלם.

היום, כארבעה חודשים לאחר "הצעד הראשון" לדו-קיום הגלקטי, חללית נאזגלנושית נוספת נחתה, הפעם על קודקוד האלומיניום שבראש אנדרטת וושינגטון המתוחכמת. משם, ירד בצעד בוטח מִינׂושָאדַה, השגריר החדש של בני הנאזגלנושי, מטפס במורד האובליסק הלבן הגדול, רגליו הארוכות מוצאות מדרכי רגל בקלות, ולבסוף הוא נכנס למשאית המיוחדת שחיכתה לו למרגלות האנדרטה.

"שלום לך השגריר מינושאדה." התקבל השגריר החייזרי בחמימות ובלחיצת יד לבית הלבן, בית נשיא ארצות הברית. נראה שהוא הגיע בזמן, החדר המזרחי היה עמוס בערבוביה של אנשים שונים ומשונים, בעלי תווים שונים, גווני עור שונים, שיער, גובה, מין, עיניים, אף אחד מהם לא היה דומה איש לרעהו. "בבקשה," מינושאדה לחץ את ידו של הנשיא האמריקאי, "קרא לי מינו." הוא נזהר שלא לפגוע בבן האדם שמולו וניסה להיות עדין ככל שיכל. בני האדם שבריריים מדי, עורם רך וקל לפגוע בהם, אך הכוח שלהם הרבה יותר מפחיד ממה שהם חושבים, ואסור להם לדעת זאת.
אף על פי העדינות, האצבעות החדות שלו עדיין יצרו חתך בידו של הנשיא, אך נראה שהנשיא לא שם לב לכאב כלל וכלל, ולאחר שלחיצת היד נגמרה- הנשיא שלה ממחטה מכיסו וניגב את הדם ברוגע. "אלו הם שאר מנהיגי העולם," אמר הנשיא, והתחיל להציג את מינושאדה בפניהם. צרפת, ספרד, אפריקה, הולנד, איראן, צ'כיה... בליל השמות התבלבל כבר בתוך ראשו הקטן, אך הוא עדיין לחץ את ידם של כל מנהיגי אומות הפלנטה. לבסוף, הם התיישבו לאכול מסביב לשולחן עגול וגדול שהוצב במיוחד בשבילם. הוא גיחך בשקט כשראה שבני האדם משתמשים בכלי נשק אפילו נגד המזון המעובד וחסר החיים שלהם, והתחיל לאכול בעצמו, מתעלם מכלי הנשק הללו ומנקב את חתיכות המזון באצבעו, מקרב את האצבע לפה ונותן למצבטיים שלו לדחוף את הבשר לפיו. בני מינו היו קרניבורים, ללא יכולת לעכל פירות וירקות. עוד אחד מיתרונותיהם של בני האדם.
"מינושאדה-סאמה," אחד מבני האדם פנה אליו. ראשו היה מכוסה בפרווה שחורה ועיניו היו מלוכסנות. "האם אנחנו החיים היחידים שמצאתם בחלל?" הוא שאל אותו, ומינו ענה. "כלל לא, בני עמי מצאו כבר מספר עמים תבוניים אחרים מפוזרים ברחבי החלל הריק." אחת מההנחיות שהוא קיבל על ידי הזקנים היה לא לשקר, אלא אם כן השקר חיוני להצלחת המשימה. "רוב המינים הללו היו פרימיטיביים, הציוויליזציה שלכם היא הציוויליזיצה המתקדמת ביותר שמצאנו." הוא המשיך, חולק מידע שכל נאזגלנושי שבקע זה עתה יודע.
"מינו," נשיא ארה"ב פנה אליו גם הוא, "זהו המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, והוא מבקש לדבר איתך."
"האומות המאוחדות?" מינו שאל, ונענה מיד על ידי המזכיר הכללי, מי שלא יהיה.
"האומות המאוחדות הוא ארגון שלום עולמי הנועד לתווך בין האומות השונות, לטפח את האחדות ושיתוף הפעולה ולפתור עימותים." המזכ"ל נדחף אליו, מציע לו יד ללחיצה, ומינו לחץ אותה, נזהר כרגיל.
"אני מבין." הקונספט היה חדש לו. אחדות? שיתוף פעולה בין לאומי? בני כדור הארץ לא מבינים עד כמה הם מסוכנים. בכוכב שלו, הם לא היו מאוחדים. רחוק מזה, וחוסר האחדות הזה הוא אחת מהסיבות לכך שהוא פה.
"רציתי להציע לך לעבור לאו"ם ולגור על קרקע נייטרלית שאינה שייכת לאף מדינה ולאף מדינה אין כוח לשלוט בה. לא כמו כאן."
"אני מבין, אך הוחלט בפגישה הקודמת כי אשכן כאן, ואני לא יכול לשנות את ההחלטה הראשונית." הוא הסביר, מתנצל.
"אם כך, האם לא יהיה זה הוגן לשלוח שגריר משלנו לכוכב שלכם?" המזכ"ל המשיך ללחוץ, ומינו הרגיש מעט לא בנוח. "החלליות שלנו אינן מסוגלות לתמוך בחייכם, ואף אדם לא ישרוד את הטיסה. תצטרכו ליצור חלליות משלכם, כאלה שמסוגלות לתמוך בחייכם."
"האם לא תוכלו לשתף איתנו את הידע הטכנולוגי שלכם?" הוא המשיך ללחוץ, אבל מינו שמר על קור רוחו.
"כמובן, אך הידע הטכנולוגי שלנו מיועד לבני מיננו, הטכנולוגיה שלנו מעוצבנת כדי להתאים לגופנו, לא לגופכם."
"האם אין באפשרותיכם לבצע תיקונים ולהתאים את הטכנולוגיה לגוף האדם?" האדם הזה היה בהחלט מעצבן, שיערו היה שחור ועורו חום. עיניו הלבנות הובלטו מכך, והאישונים הכחולים הבהירים הובלטו גם הם.
"זה בדיוק מה שהמדענים שלכם עומלים עליו כעת." מינו ענה תשובה ניצחת, והמזכ"ל נסוג, משחרר אותו.

עברו מאז כמה חודשים, ומינו התחיל להתרגל לחיים החדשים השקטים שלו. לאטמוספירה הדלילה ולביקורים בכל רחבי הגלובוס. המתורגמן המושתל במוחו לומד שלל שפות חדשות. מינושאדה הופתע כל פעם מחדש מהרבגוניות של כדור הארץ. בכוכב הבית שלו, היו כמובן יותר מתרבות אחת, אבל הן היו במלחמה מתמדת, ודיברו באותה השפה.כאן, לכל תרבות כמעט הייתה שפה משלה, והן לא נלחמו כבר עשרות שנים. השלום והאחווה עדיין הפתיעו אותו, אך לבסוף, הוא קיבל את הפקודה.
הגיע הזמן להתחיל.
"המנהיגים שלי רוצים לבקר בכוכב הזה." הוא אמר למלווה הפרואני שלו תוך כדי שבחן את פירמידת המדרגות הגדולה שבמרכז הג'ונגל. בתגובה, המלווה הנהן והוציא את מכשיר התקשורת שלו, מינו האמין שזה נקרא טלפון, והפעיל אותו- הקרינה גורמת למינו לכאב עמום- התחיל לדבר עם האדון שלו, שבתורו ידבר עם מזכ"ל האו"ם המעצבן. לאחר דקה נוספת של התפעלות מהארכיטקטורה האנושית מלפני אלפי שנים המלווה הפרואני סיים את השיחה וחזר לצידו של מינו. "מתי?" הוא שאל, "אנחנו נכין בשבילם מקומות מגורים."
"הם יהיו כאן תוך שבוע שלכם." מינו ענה והסתובב, מתעלם מהכאב וחוזר למשאית. הוא סיים להתפעל מהאדריכלות העתיקה שהקדימה את זמנה. הגיע הזמן לחלק הבא של הטיול. הוא כבר היה ליד המשאית כשרשרוש נשמע מכיוון סבך הצמחייה העבות ויצור זינק עליו עם טפרים שלופים. מבלי לחשוב, היד שלו כבר השתלחה קדימה, דוקרת את היצור בחזו ועוצרת אותו באמצע תנועתו. דם אדום וחם ניגר על הזרוע שלו, והוא הטיל את היצור המגודל על האדמה, צופה בו מפרפר ודומם. הוא היה גדול ושרירי, פרווה צהובה מכוסה בכתמים שחורים. הוא הזכיר לו את היצורים הקטנים שראה בערים האנושיות, חיות מחמד שהסתובבו בין הרחובות.
נראה שהקול שנגרם כאשר גופת היצור פגעה ברצפה עורר את תשומת ליבו של הפרואני שרץ עם רובה שלוף. הוא הסתכל על גופת החיה, אז על הדם שזולג על ידו של מינושאדה, והחוויר.

האליטה הגיעה לכדור הארץ בדיוק שבוע לאחר המפגש עם היאגואר. החללית הגדולה נחתה על קודקודו של מגדל איפל וראש ממשלת צרפת יצא לפגוש את החוצנים, שמח מנצחונו בהגרלה. מינו מיהר לעברם, מחכה להם בבסיס מגדל המתכת הגדול יחד עם המזכיר הכללי של האו"ם. שלושת הנאזגלנושי ירדו במהרה מקורות המתכת. מֶהַארִי היה הירוק,נֶיזַאבַה הלבן, ואָרַאמַה הבורדו. "מינושאדה." הלבן נקש במצבטיו בשפה המובנת רק להם.
מינו רץ עם כל שמונת רגליו אל עבר מפקדיו הבכירים, וכרע עליהן, משתחווה בכבוד. "קום." נייזאבה נגע בכתפו עם אצבעותיו דמויות הלהב. "דרך הזהב תמשיך בעוד שלושה ימי ארץ, התכונן." כך, נייזאבה המשיך ללכת אל עבר המזכ"ל וראש ממשלת צרפת, לוחץ את ידיהם עטויות הכפפות העבות. אחיו לפיקוד עוקבים אחריו, משאירים את מינו מאחור, מבולבל.
שלושה ימי ארץ... זה לא הרבה זמן. וההתייחסות שלהם אליו הזכירה לו את הבית. אולי הוא חושב את עצמו. הוא התרגל שמתייחסים אליו כאל אדם חשוב שצריך לרצות, הוא אוהב את הכוכב הזה. את בני האדם והפלאים שבנו במהלך העידנים. את הטבע הפראי והחיות השונות. הוא אהב את כל זה, האם באמת כדאי שהכוכב הזה יהפוך לכוכב נאזגלנושי נוסף? כוכב מלא מלחמות וכאב, משמעת צבאית נוקשית ומאבקים פנימיים קשים? האם מגיע לעולם הזה להיות משוטח כולו, שכל העבר וההווה שלו יימחקו במלחמה ושמשאביו ייכרו ממנו בקצב מסחרר כדי להמשיך את המלחמה מתחת לאדמה, היכן שהקרינה לא יכולה להגיע? האם הוגן בפני בני האדם, שהצליחו להגיע להישגים כה מרשימים על הכוכב הזה, להמחק כמו אין ספור גזעים פרימיטיביים יותר בהם הנאזגלנושי פגשו? זו הייתה משמעותה של דרך הזהב, אך האם זוהי הדרך הנכונה?
הוא החליט שלא.
הוא חיכה במקומו עד שהמשאית בה נלקחו מנהיגיו נעלמה באופק, והלך אל אחד השגרירים הזרים שעוד לא נכנס למכוניתו. "אני צריך לדבר עם הנשיא האמריקאי." מינו אמר, מושיט את ידו. "תתקשר אליו."

כבר ביום שלמחרת המלחמה החלה, ויומיים לאחר מכן- ביום שבו תוכננה הפלישה, הנאזגלנושי נכנעו. בני האדם חזקים מדי, במיוחד הפצצות הגרעיניות ושאר הנשקים עתירי הקרינה שלהם. השריונות של הנאזגלנושי חלשים כנגד קרינה, ונראה כי הקרינה מסוגלת להכנס דרך חורים קטנים בקליפה החיצונית, אך לא לצאת, מה שמטגן את עורם הרגיש וגורם להם לשלל מחלות ולבסוף- למוות.
אנדרטה נבניתה לזכרו של מינו, שהקרינה לקחה גם את חייו. לזכרו של הנאזגלנושי שהשתנה והקריב את חייו למען כוכב שהוא בקושי הכיר. האנדרטה הוצבה בבניין האו"ם בז'נבה ואנדרטה תואמת נבנתה מול אנדרטת וושינגטון.