הזקנה ישבה במרכז מעגל הילדים. כולם היו לבושים כמו איכרים רגילים - חולצה פשוטה, סנדלי עור שקטנים עליהם במספר מידות, ופנים חביבות אך רזות, מלבד ילד שמן אחד - בן של לורד, כנראה, שהגיע להאזין. היא חייכה, חושפת שיניים רקובות. הסיפור יעשה את העבודה לחבורה הקטנה. הוא ילמד אותם לקח.
היא התחילה לדבר, קולה דק וצרוד.
"פעם, לפני שנים רבות, חי לו מלך גמד.
הגמד היה עצוב. מלכתו מתה, ילדתו ברחה עם נסיך מארץ אחרת, והוא היה חסר יורשים. הדבר היחיד שניחם את המלך היה הזהב הרב שלו. האמת היא, שמשפחתו הייתה גאה במורשת שלה, ובנתה דרך גדולה, מלאה בפסלים של השושלת. המלך אהב ללכת בה ולהביט באבותיו ובאבות אבותיו, ולדמיין לעצמו שיום יבוא והוא ישא שוב אישה ותהיה לו משפחה שיאהב".
הילדים היו עצובים כעת, היא ראתה. הבן של הלורד יותר מכולם. מוזר, איך שדווקא העשיר מפתח יותר אמפטיה מהאחרים.
"אך יום אחד, כשהמלך הלך בדרך הזהב, הוא ראה גמד קטן, מלוכלך וחיוור, שהביט רבות בפסל של בתו הנסיכה היפה. ליבו נקמץ, אגרופיו נסגרו בכעס ובכאב, והמלך התקרב אל הגמד המלוכלך. 'ומי אתה בדיוק? השדרה לא פתוחה לראווה, אתה יודע!' הוא אמר לו בכעס, ידו מתקרבת אל גרזן הקרב העתיק שלו שהיה בחגורתו".
חלק מהילדים התרגשו, חלק פחדו, וחלק רק הסתקרנו. כולם שתקו.
"'אני, מלכי, רק מכשף פשוט' אמר הגמד, חיוכו נמתח על פניו המכוערים. פצעים מגלידים עיטרו אותו, ואפו היה מעוקם ושבור כנראה כבר עשרות פעמים.
'אין לי צורך במכשפים, אמור לי, למה שלא אערוף את ראשך?' אמר המלך ברוגז, תמונתו של ילדתו המתוקה בידיו החמדניות של הנסיך בן האנוש... התמונה הייתה חדה מדי. הוא לא רצה להיזכר בה.
'מפני שאני מסוגל להחזיר אותה' הוא לחש את המשפט, והמלך נדהם. האם ילדתו סוף סוף תוחזר אליו?"
על כל פני הילדים נראתה עתה תקווה אמיתית. עוללים צעירים.
"המלך חייך בתקווה. 'הכל, הכל בתמורה לכך! מה תרצה? זהב, אבנים טובות, גרזן עתיק ויקר? אמור לי!' הוא קרא, מציע את כל הונו בעבור ילדתו האהובה.
'מלכי, ארצה דבר אחר' אמר המכשף, מחכך את ידיו הזדוניות זו בזו. 'ארצה להינשא לה'.
המילים פגעו במלך כמו חץ שחדר שריון. הוא החוויר, שריונו וגרזנו כבד עליו, ורגליו פקו ורעדו. הוא כמעט התרסק על הרצפה, רק כוח רצונו ונחישותו לראות את בתו מחזיקים אותו. הנסיכה... נשואה למכשף... כה מכוער, כה מגעיל. ואז עלה רעיון במוחו של המלך. הוא פשוט יבגוד במכשף לאחר שיחזיר את בתו! כה פשוט!"
חלק מהילדים אהבו את התוכנית, חלק התכווצו בחוסר נוחות, כשלא הבינו האם הם מעודדים את המלך או שמא את המכשף. הזקנה נהנתה מהמופע.
"'אני מסכים. הכל תמורת בתי' המלך הנהן, זקנו הלבן עולה מעלה ומטה עם ראשו. המכשף חייך והביט בפסל. הוא הניף בידיו פעם אחת, קרא מילה לא ברורה, והפסל השתנה אט-אט לבתו האהובה. המלך היה המום, לא כך ציפה להיפגש בה.
'מה אתה עושה?' קרא המלך, כשהפסל התכווץ אט אט, לגודל של גמדה רגילה. 'זאת לא בתי, זהו פסל זהוב!'
'זוהי בתך, מלכי' הבטיח המכשף. 'העברתי את נשמתה מגופה לגוף הזהב הזה. ממנה לא תקבל יורשים, אך רוחה תישאר כאן, ללוות אותך. היא לא תזכור את אהבתה אל הנסיך האנושי' המכשף חייך, כמסתיר סוד, אך המלך התעלם. הוא היה כה מאושר לראות את בתו, ולא היה אכפת לו אם גופה היה עשוי מזה".
הילדים חייכו בשמחה. תמימים.
"הנסיכה חיבקה את אביה, ששיקר ואמר לה כי הסיר ממנה קללה. ובדיוק כשהתכוון לחזור לארמון ולהורות למשרתים להכין משתה, המכשף הניח יד על כתפו.
'ועכשיו, מלכי, החלק שלך בעסקה' הקול הנורא מילא את ראשו של המלך בשנאה. המלך חייך, הסתובב אל המכשף, ואמר: 'אם יש משהו שבתי לימדה אותי, זהו שאהבת אמת חזקה בליבה. לא אוכל להכריח אותה להינשא שוב, אלא אם תאהב את אותו גמד. האם היא אוהבת אותך?' הוא היה בטוח בתשובה, ולכן נדהם כשבתו חיבקה את המכשף ונשקה על לחיו עם שפתי המתכת שלה".
הילדים נראו המומים כעת. מצויין. הלם, ואז אימה.
"המלך הגמד היה המום.
'לא חשבת שאחזיר אותה ולא אדאג שתמלא את חלקך, נכון, הוד מעלתך?' אמר המכשף וצחק צחוק נורא".
היא צחקה בקול, מבהילה את הילדים. בן הלורדים התחיל להתייפח בשקט.
"'ועכשיו היא שלי לעד. היא לא תאהב איש מלבדי, ומי ישא את נסיכת המתכת?' שאל המכשף. המלך הגמד כעס. הוא חשב שרימה אותו, שהוליך אותו שולל, כשהמכשף בעצם שיקר לאורך כל הדרך. המלך שלף את הגרזן שלו, החזיק אותו בעמדת קרב, ושאג: 'שחרר את ילדתי, מכשף ארור!', ואיים עם גרזנו אל עבר המכשף.
כשרצה לזוז בכדי ללכת ולערוף את ראשו, המלך הבין שרגליו קפואות. הוא הביט מטה, וראה שהן עשויות זהב. הזהב טיפס במעלה גופו, מקפיא את חזהו, את ידיו, ולבסוף, גם את פיו. עיניו הכועסות נשארו, המלך אפילו לא הספיק להחליף מבט לאימה. המכשף חייך, ובנגיעה קלה, הפסל ריחף ותפס את מקומו של פסל הנסיכה. הגמד המכשף התחתן עם הנסיכה ושלט בממלכת הגמדים שנים רבות, עד שמת ללא יורשים".
היא סיימה את סיפורה, כשהילדים התחילו לבכות. חלק מהם ברחו, אך מספר גדול נשאר, בתקווה לשמוע סוף אחר, או משהו שיעודד אותם.
" והמלך נשאר כלוא, בוכה על מר גורלו, ועל כך שמנע מבתו אהבת אמת. מה שמלמד אותנו, ילדים, תמיד לכבד את העסקאות שאנחנו מבצעים" הזקנה לקחה את שהציעו לה הילדים תמורת סיפורה, ובן הלורדים נתן לה בפנים בוכיות וביד רועדת מטבע זהוב. היא נשכה אותו בכדי לבדוק שהוא אמיתי, ומכשהתרצתה, הכניסה אותו לכיסה, וסיימה את הסיפור. "והוא נשאר כלוא עד עצם היום הזה" היא נגסה בלחם ובלעה. "הסוף".
היא התחילה לדבר, קולה דק וצרוד.
"פעם, לפני שנים רבות, חי לו מלך גמד.
הגמד היה עצוב. מלכתו מתה, ילדתו ברחה עם נסיך מארץ אחרת, והוא היה חסר יורשים. הדבר היחיד שניחם את המלך היה הזהב הרב שלו. האמת היא, שמשפחתו הייתה גאה במורשת שלה, ובנתה דרך גדולה, מלאה בפסלים של השושלת. המלך אהב ללכת בה ולהביט באבותיו ובאבות אבותיו, ולדמיין לעצמו שיום יבוא והוא ישא שוב אישה ותהיה לו משפחה שיאהב".
הילדים היו עצובים כעת, היא ראתה. הבן של הלורד יותר מכולם. מוזר, איך שדווקא העשיר מפתח יותר אמפטיה מהאחרים.
"אך יום אחד, כשהמלך הלך בדרך הזהב, הוא ראה גמד קטן, מלוכלך וחיוור, שהביט רבות בפסל של בתו הנסיכה היפה. ליבו נקמץ, אגרופיו נסגרו בכעס ובכאב, והמלך התקרב אל הגמד המלוכלך. 'ומי אתה בדיוק? השדרה לא פתוחה לראווה, אתה יודע!' הוא אמר לו בכעס, ידו מתקרבת אל גרזן הקרב העתיק שלו שהיה בחגורתו".
חלק מהילדים התרגשו, חלק פחדו, וחלק רק הסתקרנו. כולם שתקו.
"'אני, מלכי, רק מכשף פשוט' אמר הגמד, חיוכו נמתח על פניו המכוערים. פצעים מגלידים עיטרו אותו, ואפו היה מעוקם ושבור כנראה כבר עשרות פעמים.
'אין לי צורך במכשפים, אמור לי, למה שלא אערוף את ראשך?' אמר המלך ברוגז, תמונתו של ילדתו המתוקה בידיו החמדניות של הנסיך בן האנוש... התמונה הייתה חדה מדי. הוא לא רצה להיזכר בה.
'מפני שאני מסוגל להחזיר אותה' הוא לחש את המשפט, והמלך נדהם. האם ילדתו סוף סוף תוחזר אליו?"
על כל פני הילדים נראתה עתה תקווה אמיתית. עוללים צעירים.
"המלך חייך בתקווה. 'הכל, הכל בתמורה לכך! מה תרצה? זהב, אבנים טובות, גרזן עתיק ויקר? אמור לי!' הוא קרא, מציע את כל הונו בעבור ילדתו האהובה.
'מלכי, ארצה דבר אחר' אמר המכשף, מחכך את ידיו הזדוניות זו בזו. 'ארצה להינשא לה'.
המילים פגעו במלך כמו חץ שחדר שריון. הוא החוויר, שריונו וגרזנו כבד עליו, ורגליו פקו ורעדו. הוא כמעט התרסק על הרצפה, רק כוח רצונו ונחישותו לראות את בתו מחזיקים אותו. הנסיכה... נשואה למכשף... כה מכוער, כה מגעיל. ואז עלה רעיון במוחו של המלך. הוא פשוט יבגוד במכשף לאחר שיחזיר את בתו! כה פשוט!"
חלק מהילדים אהבו את התוכנית, חלק התכווצו בחוסר נוחות, כשלא הבינו האם הם מעודדים את המלך או שמא את המכשף. הזקנה נהנתה מהמופע.
"'אני מסכים. הכל תמורת בתי' המלך הנהן, זקנו הלבן עולה מעלה ומטה עם ראשו. המכשף חייך והביט בפסל. הוא הניף בידיו פעם אחת, קרא מילה לא ברורה, והפסל השתנה אט-אט לבתו האהובה. המלך היה המום, לא כך ציפה להיפגש בה.
'מה אתה עושה?' קרא המלך, כשהפסל התכווץ אט אט, לגודל של גמדה רגילה. 'זאת לא בתי, זהו פסל זהוב!'
'זוהי בתך, מלכי' הבטיח המכשף. 'העברתי את נשמתה מגופה לגוף הזהב הזה. ממנה לא תקבל יורשים, אך רוחה תישאר כאן, ללוות אותך. היא לא תזכור את אהבתה אל הנסיך האנושי' המכשף חייך, כמסתיר סוד, אך המלך התעלם. הוא היה כה מאושר לראות את בתו, ולא היה אכפת לו אם גופה היה עשוי מזה".
הילדים חייכו בשמחה. תמימים.
"הנסיכה חיבקה את אביה, ששיקר ואמר לה כי הסיר ממנה קללה. ובדיוק כשהתכוון לחזור לארמון ולהורות למשרתים להכין משתה, המכשף הניח יד על כתפו.
'ועכשיו, מלכי, החלק שלך בעסקה' הקול הנורא מילא את ראשו של המלך בשנאה. המלך חייך, הסתובב אל המכשף, ואמר: 'אם יש משהו שבתי לימדה אותי, זהו שאהבת אמת חזקה בליבה. לא אוכל להכריח אותה להינשא שוב, אלא אם תאהב את אותו גמד. האם היא אוהבת אותך?' הוא היה בטוח בתשובה, ולכן נדהם כשבתו חיבקה את המכשף ונשקה על לחיו עם שפתי המתכת שלה".
הילדים נראו המומים כעת. מצויין. הלם, ואז אימה.
"המלך הגמד היה המום.
'לא חשבת שאחזיר אותה ולא אדאג שתמלא את חלקך, נכון, הוד מעלתך?' אמר המכשף וצחק צחוק נורא".
היא צחקה בקול, מבהילה את הילדים. בן הלורדים התחיל להתייפח בשקט.
"'ועכשיו היא שלי לעד. היא לא תאהב איש מלבדי, ומי ישא את נסיכת המתכת?' שאל המכשף. המלך הגמד כעס. הוא חשב שרימה אותו, שהוליך אותו שולל, כשהמכשף בעצם שיקר לאורך כל הדרך. המלך שלף את הגרזן שלו, החזיק אותו בעמדת קרב, ושאג: 'שחרר את ילדתי, מכשף ארור!', ואיים עם גרזנו אל עבר המכשף.
כשרצה לזוז בכדי ללכת ולערוף את ראשו, המלך הבין שרגליו קפואות. הוא הביט מטה, וראה שהן עשויות זהב. הזהב טיפס במעלה גופו, מקפיא את חזהו, את ידיו, ולבסוף, גם את פיו. עיניו הכועסות נשארו, המלך אפילו לא הספיק להחליף מבט לאימה. המכשף חייך, ובנגיעה קלה, הפסל ריחף ותפס את מקומו של פסל הנסיכה. הגמד המכשף התחתן עם הנסיכה ושלט בממלכת הגמדים שנים רבות, עד שמת ללא יורשים".
היא סיימה את סיפורה, כשהילדים התחילו לבכות. חלק מהם ברחו, אך מספר גדול נשאר, בתקווה לשמוע סוף אחר, או משהו שיעודד אותם.
" והמלך נשאר כלוא, בוכה על מר גורלו, ועל כך שמנע מבתו אהבת אמת. מה שמלמד אותנו, ילדים, תמיד לכבד את העסקאות שאנחנו מבצעים" הזקנה לקחה את שהציעו לה הילדים תמורת סיפורה, ובן הלורדים נתן לה בפנים בוכיות וביד רועדת מטבע זהוב. היא נשכה אותו בכדי לבדוק שהוא אמיתי, ומכשהתרצתה, הכניסה אותו לכיסה, וסיימה את הסיפור. "והוא נשאר כלוא עד עצם היום הזה" היא נגסה בלחם ובלעה. "הסוף".
כמובן ש"היה היה פעם" היווה מקור השראה, אם כי אני אוהב יותר את השימוש ב"פעם, לפני שנים רבות" ולכן פתחתי בו.
