"אנחנו אוהבים אותך ראיין." הם אמרו כשהתיישבתי.
הם אומרים את זה אחרי כל משפט, בקול מונטוני וחסר רגש. כל פעם, אחד אחר קם ומדבר. מספר על החיים הנוראיים שלו, על הסבל שעבר, המכות, ההטרדות המיניות, הלחץ. כל פעם זה אדם אחר, אבל הסיפורים תמיד נשארים אותם הסיפורים.
ואני? אני היחיד שהסיפור שלו לא נלקח מאיזו תכנית ריאליטי. החיים שלי הם די פשוטים, אני בן עשרים ושלוש, ההורים העשירים שלי קנו לי דירה כמתנה ליום הולדת 18 וסילקו אותי מהבית שלהם. אחותי עזבה את הבית וניתקה את הקשר לפני שנתיים. אני כאן, בקבוצת התמיכה הטיפשית הזו, בגלל שהדירה שההורים קנו לי נשרפה. השריפה התחילה מבאנג, ומפה לשם קיבלתי חצי שנה על תנאי, שאלך לקבוצת התמיכה המוזרה, הרובוטית והמעצבנת הזו של אנשים שהסיפורים שלהם לא היו מספיק טובים בשביל מקום באקס-פקטור, מאסטר שף, האח הגדול, או כל תוכנית ריאליטי טיפשית אחרת. למעשה, היו כמה שהתחילו לשתות או לקחת סמים בגלל שתוכניות ריאליטי לא קיבלו אותם.
הסתכלתי על השעון, נותרו לי רק ארבעים דקות של סבל, לעכשיו. אחרי זה יוותרו לי שבעת אלפים ומאתיים דקות לערך. שישים דקות בשבוע, למשך עוד ארבעה חודשים. זה עומד להיות נורא.
באנחה, הרמתי את מבטי לעבר הדובר העכשווי. דוברת ליתר דיוק. היא נראיתה צעירה, בת 18 אולי? לא צעירה בהרבה ממני. "אני קיטי, ואני מכורה למורפין." בחורה חדשה, וברור שהיא משתמשת בשם בדוי. קיטי הזו משכה את תשומת לבי, והפכה במהרה למוקד ההתעניינות העיקרי שלי במפגשים האלה. אולי אפילו הדבר היחיד שהחזיק אותי ער. במפגש הבא, שבוע לאחר מכן, היא סיפרה את הסיפור שלה. סיפור רגיל, פשוט. לא מלודרמתי. היא נפצעה במשחק טניס ושברה את היד. לקחה משכך כאבים, ופשוט התמכרה לחומר. כששעת הסבל נגמרה, רצתי אחריה במורד הרחוב. "הי! חכי!" צעקתי לעברה, והיא עצרה. היה קר, עוד מעט חג המולד, ואמרו בתחזית שאמור לרדת שלג בלילה. היא לבשה מעיל כחול וג'ינס. כובע צמר שחור כיסה את השיער החום הבהיר שלה המסולסל בקצוותיו. כשהיא הסתובבה לעברי, יכולתי לראות את הסומק על לחייה ואת הבל נשימתה שנותר תלוי בין שמיים לארץ, סמיך יותר מהאוויר הקר שמסביבו. לאחר כמה שניות של ריצה הגעתי, מתנשף. נעצרתי לצידה, מחזיר את נשימתי, ואז פניתי אליה. "היי." חייכתי לעברה, "קיטי, נכון?".
"כן. ואתה?" היא המשיכה ללכת.
"ראיין. מה...קבוצה" היססתי קצת, לא ידעתי בדיוק איך לקרוא לקבוצה הזו. החלטתי פשוט לקרוא לה "הקבוצה", ולסמוך עליה שתבין. התחלתי ללכת גם כן, לצידה.
"כן, אני זוכרת אותך. אתה זה שמסתכל כל שתי דקות על השעון." צחקתי, והיא הצטרפה לצחוקי עם הצחוק הצלול שלה.
"את יכולה להאשים אותי?" שאלתי, "זרקו אותי לקבוצה הזו כדי שאגמל מסמים, לא בשביל לשמוע סיפורים מתוכניות ריאליטי."
"אז אתה לא אוהב תוכניות ריאליטי אני מבינה." העיניים הירוקות שלה הביטו בי, חצי משועשעות, חצי לא.
"את אוהבת?" הופתעתי מעט, היא לא נראתה לי כמו אחד הזומבים חסרי המוח שנהנים מתוכניות כאלה.
"תלוי איזו תוכנית." היא חייכה, "בישול זה לא הקטע שלי."
"כן, אני באמת לא מצליח לדמיין אותך בסינר." התבדחתי, והיא צחקה. "אז.." התחלתי, מנצל את האווירה הטובה. "למה דווקא קיטי?" קיוויתי שלא עברתי את הגבול, אבל הייתי סקרן, וזה נראה כמו זמן טוב כמו כל זמן אחר. אפילו יותר טוב מכמה זמנים אחרים.
היא הסתכלה לעברי, מחייכת חיוך מרגיע. "למעשה, יש סיפור חמוד מאחורי הכינוי הזה." היא השתתקה, מבט שובב על פניה.
"והוא?" שידלתי אותה כמו שהיא רצתה, משחק את המשחק שלה.
"למה שאספר לך אותו? אני מכירה אותך רק שעה." היא רצה קצת קדימה והסתובבה לעברי, מחייכת.
הצצתי בשעוני, "שעתיים ורבע למעשה. הייתי גם שבוע שעבר."
"אותו דבר." היא הפטירה, "אז, האם אתה ראוי לשמוע את הסיפור?"
"כנראה שכן." עניתי, "אני הרי זה ששאל עליו."
"נקודה טובה." היא חייכה שוב והאטה את קצב הליכתה. "הסיפור שלנו מתחיל בלילה חשוך וקר, ממש כמו הלילה הזה..." כנראה שאט הנפש שלי הוקרנה על פרצופי, והיא צחקה. "היית צריך לראות את הפרצוף שלך." היא אמרה בין השתנקות צחוק אחת לאחרת. לאחר כמה רגעים מביכים, היא התעשתה. "אז למעשה, המשפחה שלי מכנה אותי ככה מאז שאני זוכרת את עצמי. אבא שלי סיפר לי שכשהייתי בת 3, הלכתי לאיבוד באיזה קניון במנהטן. הם לא הצליחו למצוא אותי, וגם המשטרה לא. אבל בלילה, פשוט דפקתי על דלת הבית שלנו בברוקלין כאילו כלום לא קרה. מאז, הם מתבדחים שאני חתלתולה." היא שלחה לעברי מבט מתנצל. "אני מקווה שלא ציפית לסיפור מעניין יותר."
"לא לא," אמרתי. "הסיפור הזה מאוד מעניין, קיטי." צחקקתי לעצמי. "אז זה באמת קרה? באמת הצלחת לחזור הביתה לבד ממנהטן תוך יום? בגיל שלוש?"
"אני לא זוכרת." היא נעצרה במקומה. מחכה שאתקרב, וכשהגעתי לצידה, היא המשיכה ללכת. "זה מה שאבא שלי אמר." היא התקרבה אלי, ויכולתי להרגיש את חום הגוף שלה.
"אז, מה השם האמיתי שלך? אם מותר לי לשאול?" לקחתי סיכון, מסמיק מעט מקרבתה.
"קאמרן." היא הביטה עלי ויצרנו קשר עין. העיניים הירוקות שלה באמת הזכירו קצת חתול, לא שאני יודע איך לתאר את זה.
"אז קאמרן, תרצי לעצור באיזה פאב? השתייה עלי." הייתי רוצה לומר שהצעתי את זה בנונשלנטיות, אבל זה לא מה שקרה. למעשה, גמגמתי קצת. אבל מה שחשוב, זה שהיא הסכימה.
הם אומרים את זה אחרי כל משפט, בקול מונטוני וחסר רגש. כל פעם, אחד אחר קם ומדבר. מספר על החיים הנוראיים שלו, על הסבל שעבר, המכות, ההטרדות המיניות, הלחץ. כל פעם זה אדם אחר, אבל הסיפורים תמיד נשארים אותם הסיפורים.
ואני? אני היחיד שהסיפור שלו לא נלקח מאיזו תכנית ריאליטי. החיים שלי הם די פשוטים, אני בן עשרים ושלוש, ההורים העשירים שלי קנו לי דירה כמתנה ליום הולדת 18 וסילקו אותי מהבית שלהם. אחותי עזבה את הבית וניתקה את הקשר לפני שנתיים. אני כאן, בקבוצת התמיכה הטיפשית הזו, בגלל שהדירה שההורים קנו לי נשרפה. השריפה התחילה מבאנג, ומפה לשם קיבלתי חצי שנה על תנאי, שאלך לקבוצת התמיכה המוזרה, הרובוטית והמעצבנת הזו של אנשים שהסיפורים שלהם לא היו מספיק טובים בשביל מקום באקס-פקטור, מאסטר שף, האח הגדול, או כל תוכנית ריאליטי טיפשית אחרת. למעשה, היו כמה שהתחילו לשתות או לקחת סמים בגלל שתוכניות ריאליטי לא קיבלו אותם.
הסתכלתי על השעון, נותרו לי רק ארבעים דקות של סבל, לעכשיו. אחרי זה יוותרו לי שבעת אלפים ומאתיים דקות לערך. שישים דקות בשבוע, למשך עוד ארבעה חודשים. זה עומד להיות נורא.
באנחה, הרמתי את מבטי לעבר הדובר העכשווי. דוברת ליתר דיוק. היא נראיתה צעירה, בת 18 אולי? לא צעירה בהרבה ממני. "אני קיטי, ואני מכורה למורפין." בחורה חדשה, וברור שהיא משתמשת בשם בדוי. קיטי הזו משכה את תשומת לבי, והפכה במהרה למוקד ההתעניינות העיקרי שלי במפגשים האלה. אולי אפילו הדבר היחיד שהחזיק אותי ער. במפגש הבא, שבוע לאחר מכן, היא סיפרה את הסיפור שלה. סיפור רגיל, פשוט. לא מלודרמתי. היא נפצעה במשחק טניס ושברה את היד. לקחה משכך כאבים, ופשוט התמכרה לחומר. כששעת הסבל נגמרה, רצתי אחריה במורד הרחוב. "הי! חכי!" צעקתי לעברה, והיא עצרה. היה קר, עוד מעט חג המולד, ואמרו בתחזית שאמור לרדת שלג בלילה. היא לבשה מעיל כחול וג'ינס. כובע צמר שחור כיסה את השיער החום הבהיר שלה המסולסל בקצוותיו. כשהיא הסתובבה לעברי, יכולתי לראות את הסומק על לחייה ואת הבל נשימתה שנותר תלוי בין שמיים לארץ, סמיך יותר מהאוויר הקר שמסביבו. לאחר כמה שניות של ריצה הגעתי, מתנשף. נעצרתי לצידה, מחזיר את נשימתי, ואז פניתי אליה. "היי." חייכתי לעברה, "קיטי, נכון?".
"כן. ואתה?" היא המשיכה ללכת.
"ראיין. מה...קבוצה" היססתי קצת, לא ידעתי בדיוק איך לקרוא לקבוצה הזו. החלטתי פשוט לקרוא לה "הקבוצה", ולסמוך עליה שתבין. התחלתי ללכת גם כן, לצידה.
"כן, אני זוכרת אותך. אתה זה שמסתכל כל שתי דקות על השעון." צחקתי, והיא הצטרפה לצחוקי עם הצחוק הצלול שלה.
"את יכולה להאשים אותי?" שאלתי, "זרקו אותי לקבוצה הזו כדי שאגמל מסמים, לא בשביל לשמוע סיפורים מתוכניות ריאליטי."
"אז אתה לא אוהב תוכניות ריאליטי אני מבינה." העיניים הירוקות שלה הביטו בי, חצי משועשעות, חצי לא.
"את אוהבת?" הופתעתי מעט, היא לא נראתה לי כמו אחד הזומבים חסרי המוח שנהנים מתוכניות כאלה.
"תלוי איזו תוכנית." היא חייכה, "בישול זה לא הקטע שלי."
"כן, אני באמת לא מצליח לדמיין אותך בסינר." התבדחתי, והיא צחקה. "אז.." התחלתי, מנצל את האווירה הטובה. "למה דווקא קיטי?" קיוויתי שלא עברתי את הגבול, אבל הייתי סקרן, וזה נראה כמו זמן טוב כמו כל זמן אחר. אפילו יותר טוב מכמה זמנים אחרים.
היא הסתכלה לעברי, מחייכת חיוך מרגיע. "למעשה, יש סיפור חמוד מאחורי הכינוי הזה." היא השתתקה, מבט שובב על פניה.
"והוא?" שידלתי אותה כמו שהיא רצתה, משחק את המשחק שלה.
"למה שאספר לך אותו? אני מכירה אותך רק שעה." היא רצה קצת קדימה והסתובבה לעברי, מחייכת.
הצצתי בשעוני, "שעתיים ורבע למעשה. הייתי גם שבוע שעבר."
"אותו דבר." היא הפטירה, "אז, האם אתה ראוי לשמוע את הסיפור?"
"כנראה שכן." עניתי, "אני הרי זה ששאל עליו."
"נקודה טובה." היא חייכה שוב והאטה את קצב הליכתה. "הסיפור שלנו מתחיל בלילה חשוך וקר, ממש כמו הלילה הזה..." כנראה שאט הנפש שלי הוקרנה על פרצופי, והיא צחקה. "היית צריך לראות את הפרצוף שלך." היא אמרה בין השתנקות צחוק אחת לאחרת. לאחר כמה רגעים מביכים, היא התעשתה. "אז למעשה, המשפחה שלי מכנה אותי ככה מאז שאני זוכרת את עצמי. אבא שלי סיפר לי שכשהייתי בת 3, הלכתי לאיבוד באיזה קניון במנהטן. הם לא הצליחו למצוא אותי, וגם המשטרה לא. אבל בלילה, פשוט דפקתי על דלת הבית שלנו בברוקלין כאילו כלום לא קרה. מאז, הם מתבדחים שאני חתלתולה." היא שלחה לעברי מבט מתנצל. "אני מקווה שלא ציפית לסיפור מעניין יותר."
"לא לא," אמרתי. "הסיפור הזה מאוד מעניין, קיטי." צחקקתי לעצמי. "אז זה באמת קרה? באמת הצלחת לחזור הביתה לבד ממנהטן תוך יום? בגיל שלוש?"
"אני לא זוכרת." היא נעצרה במקומה. מחכה שאתקרב, וכשהגעתי לצידה, היא המשיכה ללכת. "זה מה שאבא שלי אמר." היא התקרבה אלי, ויכולתי להרגיש את חום הגוף שלה.
"אז, מה השם האמיתי שלך? אם מותר לי לשאול?" לקחתי סיכון, מסמיק מעט מקרבתה.
"קאמרן." היא הביטה עלי ויצרנו קשר עין. העיניים הירוקות שלה באמת הזכירו קצת חתול, לא שאני יודע איך לתאר את זה.
"אז קאמרן, תרצי לעצור באיזה פאב? השתייה עלי." הייתי רוצה לומר שהצעתי את זה בנונשלנטיות, אבל זה לא מה שקרה. למעשה, גמגמתי קצת. אבל מה שחשוב, זה שהיא הסכימה.
מי שמבין את הרפרנס לגות'האם, זוכה ב3 נק"ן פורום ובחיבוק.
בהחלט אקח לתשומת לבי (ובבקשה אל תתנו את אאוטר ספייס פרידום כדוגמא! הפוטנציאל שלו והרעיונות שהיו לי בשבילו היו כאלה טובים אבל הוא יצא כזה נורא והתחרבש...
