ניסיתי את הסיפור הזה עם פנטזיה, כי ראיתי שהרבה עשו עם גיבורי על או מד"ב (שמתאימים בצורה די חלקה לנושא), ורציתי לאתגר את עצמי קצת. חוץ מזה, גם ראיתי שסיפורים התמקדו בראייה, מכיוון שזה החוש העיקרי שאנחנו משתמשים בו, אז החלטתי לנסות לעשות דווקא על האחרים. מה שאומר שהראייה הוא החוש יוצא הדופן, מה שהופך אותו גם להיות מרכזי בסיפור, אז זה בעצם לא בדיוק מתמקד בחושים האחרים. נו טוב.
בהתחלה חשבתי שהסיפור יהיה על מורה שמספר לתלמידו איך חושיו נעשו כאלו, ואז הוא היה קצת דומה לביצה המיסטית באווטאר, אבל בסוף מה שיצא מספק אותי כסיפור בפני עצמו. הדבר היחיד שאולי מפריע לי שזה שהראייה החדשה שלו מוצגת מעט יחסית למה שתכננתי ברעיון המקורי. אולי אערוך את זה, תלוי בתגובות.
צריאוק התקדם קדימה בזהירות, נזהר שלא למעוד על שרכי הביצה המצחינים. הוא התסכל בקפידה איפה הוא דורך, נזהר מהבוץ הטובעני ומיצורים שאורבים במים בנמוכים.
הוא ראה עכשיו את היעד שלו- תל גבוה ורחב, מורכב מעצים נרקבים ובוץ שאוחו יחד למעין שילוב של סכר בונים וערימת אדמה. הוא יכל לשמוע את היתושים מזמזמים באוזניו, אך התעלם מהם כרגע. בדריכות, הוא שלף את הגרזן שלו והניף את המגן. הוא ידע מה אורב שם. והוא ידע צריך להרוג אותו, או שהוא יהרוג את כל הכפר שלו.
התל היה חלול, והוא ידע שהכניסה היחידה תהיה מתחת למים. הוא הכה עם הגרזן בכוח, ואז שוב, ושוב. אחרי כמה נסיונות הוא פרץ לו חור כניסה, ענפים עתיקים פשוט מתפרקים כשחבט בהם. הוא ידע שהיצור שמע אותו.
הוא נכנס, מקשיב, מריח, חש את האדמה העתיקה והעץ הנרקב בידיו, בחיפוש אחר הרעידה הקלה שתעיד היצור צועד אליו על רגליו הרבות. המקום היה חשוך, אבל עיניו הסתגלו לחשיכה במהירות, מחפשות את המפלצת. התל היה ענקי, ובחלק הפנימי ניתן היה לראות שזה לא עץ מודבק בבוץ, אלא שהבוץ והעץ התמזגו אחד לתוך השני לאורך השנים, יוצרים שכבה יציבה שהיוותה את קיר התל.
לפתע, הוא חש בזה. הרעידה, הריח שהחריף, והצליל הקלוש של רגליים זעירות רבות ומחושים חלקלקים.
מבלי להסתכל אפילו, הוא הניף את גרזנו, קוטע מחוש אפור ורטוב שהזדחל לכיוונו. היצור ציווח, והסתער, מחושיו הרבים מחפשים לעטוף את צריאוק.
אבל צריאוק היה מוכן. הוא חמק מכמה, חסם שניים במגן, והניף את הגרזן בקשת, קוטע שלושה נוספים לפני שיגעו בו. בעודו הודף את ההתקפה, הוא התחיל להתקדם בזהירות, העץ המרקיב כמעט גורם לו לשקוע אל תוך הבוץ. כשיגיע מספיק קרוב, יוכל להנחית מכה באזור הרגיש של המפלצת.
אבל היה דבר אחד שהוא לא שם לב אליו, בגלל החשיכה. בזמן שהוא עסק בלהילחם במחושים, כמה מהם פנו למטה, אל העץ והבוץ שתחת רגליו, והתחילו לפרק אותם ביעילות. ולכן הוא מעד, והיצור ניצל את ההזדמנות ואחז בו בשניים ממחושיו.
לא היה זה כאב בדיוק. זה היה מבול של תחושות, זרם של מידע מהחושים של היצור, שהיו כה רבים שיכלו להמם בן אדם רגיל.
אך הוא לא היה בן אדם רגיל. במשך שנים הוא התאמן כלוחם, ותחת המורה הנוקשה הוא למד להילחם בלי כל אחד מחושיו, ולפעמים אפילו בלי כולם.
הוא ניסה לטלטל את המחושים מעליו, בעוד היצור המופתע מהסס לרגע, לא מבין למה בן האנוש עוד לא התעלף. הוא הניף את הגרזן בעוצמה, חוצה את המחוש שלפת את ראשו.
אך השני זז במהירות, ותפס באחורי עורפו. ואז הכאב עבר, קורע ונורא, בעוד המחוש חופר אל תוך נשמתו. והמחוש מצא דבר יחודי, אך דבר שיכל להתקוף.
וצריאוק ראה הוא ראה הכל- ריחות, טעמים, קולות- אבל הוא לא שמע קולות, הריח ריחות, או טעם טעמים. כל היקום נפרש סביב ראייתו, ואז הוא כמעט איבד את הכרתו.
אבל כשהוא ראה, הוא גם ראה את הנקודה הרגישה של היצור, והוא ראה את הדרך המדויקת לפגוע בה. בעודו קורס במקומו, הוא הטיל את הגרזן היישר אל החרך בשריון העקרב של היצור, חוצב פנימה ופוגע בבשר.
היצור צרח צרחה איומה, שאותה צריאוק ראה באוויר, ראה אותו מתחבט וקורע את מחושיו במחושיו האחרים, כשכל גופו העקרבי התעוות בתחושות. ולבסוף, הוא קרס, בדיוק כשצריאוק קרס, ועצם את עיניו.
הוא לא התעלף. אבל הוא היה חייב לחסום את המראות. הם היו רבים מדי, רועשים מדי, כואבים מדי- ולכן הוא פשוט שכב שם, גופת המפלץ שכובה לידו, כשהגרזן נעוץ בשריון שלה.
למפלץ היה גוף עקרבי ענק, עם עשרות רגליים קטנות ונוקשות, מכוסות שריון. לא היה לו עוקץ או צבתות, במקום זאת היו לו עשרות מחושים אפורים-שחורים, שכעת שכבו ללא תנועה. ראשו היה קטן ואכזרי- עיקרו פה מחודד שיניים. ללא עיניים, אף או אוזניים. כל החושים האלו פעלו דרך המחושים- ויכלו להיפלט דרכם.
הוא נשם נשימה עמוקה, ומתוך עיניו העצומות, ראה את האוויר זורם בגופו. הוא חייך. הוא הצליח. את מצבו הוא יוכל לבדוק אחר כך. מה שחשוב עכשיו, זה שהכפר מוגן. לפני שבאמת התעלף, הוא ראה אל תוך עשרות השכבות של הבוץ והעץ הרקוב שהתמזגו יחדיו- רואה היסטוריה שלמה בתוכם, מריח את העץ נרקב לאורך שנים, טועם את הבוץ שהצטבר לאיטו, שומע את מוות הבונים שחיו בו כשהיצור עבר לשם.
***
"עכשיו סקרנותך מסופקת, תלמידי הצעיר?" שאל צריאוק, בעודו מלטף את זקנו שהתחיל להלבין. הוא ראה את המילים יוצאות מפיו, ראה את תנועת המילים כשנאריאן ענה, ואיכשהו הבין אותה.
"אני מתנצל, אדוני. לא התכוונתי להיות לא מנומס. גם לא ציפיתי שתספר באמת את הסיפור."
"אין לך על מה להתנצל." הוא ראה את תחושת השמש על עורו. הוא השתהה יותר מדי. הגיע הזמן לחזור למנזר. "סקרנות היא תמיד דבר טוב, וטוב ששאלת, שכן אחרת, איך היית יודע?"
"ראית אי פעם עוד יצור כזה?" הוא ראה את הטעם המר בפיו. "נתקלתי בכמה. הם נדירים, וטוב שכך. אתה לא רוצה לדעת מה הם עושים לכפרים."
"האמת שעכשיו שאתה אומר את זה, אני קצת רוצה לדעת."
"תחשוב על בן אדם רגיל שמנותק מחוש שעליו הוא מסתמך יותר מכל האחרים- לרוב ראייה. עכשיו דמיין את זה שהוא לא מנותק ממנו, אלא שהוא עדיין מחובר אליו, אבל הוא לא פועל כמו שצריך ומעוות את המציאות סביבו. ואז דמיין כפר שלם של אנשים שזה קורה להם באותו זמן. כעבור דקות ספורות הוא כבר יכול לאכול את הגופות, ותוך שעה לא תמצא שם עקבות חיים כלל."
הוא יכל לראות את הצמרמורת שעברה בנאריאן.
"עכשיו מספיק לדיבורים. אני מקווה שלפחות הבנת כמה זה חשוב לשלוט בכל החושים. אבל ארוחת הערב מחכה לנו, וגם שאר התלמידים."
הוא ראה עכשיו את היעד שלו- תל גבוה ורחב, מורכב מעצים נרקבים ובוץ שאוחו יחד למעין שילוב של סכר בונים וערימת אדמה. הוא יכל לשמוע את היתושים מזמזמים באוזניו, אך התעלם מהם כרגע. בדריכות, הוא שלף את הגרזן שלו והניף את המגן. הוא ידע מה אורב שם. והוא ידע צריך להרוג אותו, או שהוא יהרוג את כל הכפר שלו.
התל היה חלול, והוא ידע שהכניסה היחידה תהיה מתחת למים. הוא הכה עם הגרזן בכוח, ואז שוב, ושוב. אחרי כמה נסיונות הוא פרץ לו חור כניסה, ענפים עתיקים פשוט מתפרקים כשחבט בהם. הוא ידע שהיצור שמע אותו.
הוא נכנס, מקשיב, מריח, חש את האדמה העתיקה והעץ הנרקב בידיו, בחיפוש אחר הרעידה הקלה שתעיד היצור צועד אליו על רגליו הרבות. המקום היה חשוך, אבל עיניו הסתגלו לחשיכה במהירות, מחפשות את המפלצת. התל היה ענקי, ובחלק הפנימי ניתן היה לראות שזה לא עץ מודבק בבוץ, אלא שהבוץ והעץ התמזגו אחד לתוך השני לאורך השנים, יוצרים שכבה יציבה שהיוותה את קיר התל.
לפתע, הוא חש בזה. הרעידה, הריח שהחריף, והצליל הקלוש של רגליים זעירות רבות ומחושים חלקלקים.
מבלי להסתכל אפילו, הוא הניף את גרזנו, קוטע מחוש אפור ורטוב שהזדחל לכיוונו. היצור ציווח, והסתער, מחושיו הרבים מחפשים לעטוף את צריאוק.
אבל צריאוק היה מוכן. הוא חמק מכמה, חסם שניים במגן, והניף את הגרזן בקשת, קוטע שלושה נוספים לפני שיגעו בו. בעודו הודף את ההתקפה, הוא התחיל להתקדם בזהירות, העץ המרקיב כמעט גורם לו לשקוע אל תוך הבוץ. כשיגיע מספיק קרוב, יוכל להנחית מכה באזור הרגיש של המפלצת.
אבל היה דבר אחד שהוא לא שם לב אליו, בגלל החשיכה. בזמן שהוא עסק בלהילחם במחושים, כמה מהם פנו למטה, אל העץ והבוץ שתחת רגליו, והתחילו לפרק אותם ביעילות. ולכן הוא מעד, והיצור ניצל את ההזדמנות ואחז בו בשניים ממחושיו.
לא היה זה כאב בדיוק. זה היה מבול של תחושות, זרם של מידע מהחושים של היצור, שהיו כה רבים שיכלו להמם בן אדם רגיל.
אך הוא לא היה בן אדם רגיל. במשך שנים הוא התאמן כלוחם, ותחת המורה הנוקשה הוא למד להילחם בלי כל אחד מחושיו, ולפעמים אפילו בלי כולם.
הוא ניסה לטלטל את המחושים מעליו, בעוד היצור המופתע מהסס לרגע, לא מבין למה בן האנוש עוד לא התעלף. הוא הניף את הגרזן בעוצמה, חוצה את המחוש שלפת את ראשו.
אך השני זז במהירות, ותפס באחורי עורפו. ואז הכאב עבר, קורע ונורא, בעוד המחוש חופר אל תוך נשמתו. והמחוש מצא דבר יחודי, אך דבר שיכל להתקוף.
וצריאוק ראה הוא ראה הכל- ריחות, טעמים, קולות- אבל הוא לא שמע קולות, הריח ריחות, או טעם טעמים. כל היקום נפרש סביב ראייתו, ואז הוא כמעט איבד את הכרתו.
אבל כשהוא ראה, הוא גם ראה את הנקודה הרגישה של היצור, והוא ראה את הדרך המדויקת לפגוע בה. בעודו קורס במקומו, הוא הטיל את הגרזן היישר אל החרך בשריון העקרב של היצור, חוצב פנימה ופוגע בבשר.
היצור צרח צרחה איומה, שאותה צריאוק ראה באוויר, ראה אותו מתחבט וקורע את מחושיו במחושיו האחרים, כשכל גופו העקרבי התעוות בתחושות. ולבסוף, הוא קרס, בדיוק כשצריאוק קרס, ועצם את עיניו.
הוא לא התעלף. אבל הוא היה חייב לחסום את המראות. הם היו רבים מדי, רועשים מדי, כואבים מדי- ולכן הוא פשוט שכב שם, גופת המפלץ שכובה לידו, כשהגרזן נעוץ בשריון שלה.
למפלץ היה גוף עקרבי ענק, עם עשרות רגליים קטנות ונוקשות, מכוסות שריון. לא היה לו עוקץ או צבתות, במקום זאת היו לו עשרות מחושים אפורים-שחורים, שכעת שכבו ללא תנועה. ראשו היה קטן ואכזרי- עיקרו פה מחודד שיניים. ללא עיניים, אף או אוזניים. כל החושים האלו פעלו דרך המחושים- ויכלו להיפלט דרכם.
הוא נשם נשימה עמוקה, ומתוך עיניו העצומות, ראה את האוויר זורם בגופו. הוא חייך. הוא הצליח. את מצבו הוא יוכל לבדוק אחר כך. מה שחשוב עכשיו, זה שהכפר מוגן. לפני שבאמת התעלף, הוא ראה אל תוך עשרות השכבות של הבוץ והעץ הרקוב שהתמזגו יחדיו- רואה היסטוריה שלמה בתוכם, מריח את העץ נרקב לאורך שנים, טועם את הבוץ שהצטבר לאיטו, שומע את מוות הבונים שחיו בו כשהיצור עבר לשם.
***
"עכשיו סקרנותך מסופקת, תלמידי הצעיר?" שאל צריאוק, בעודו מלטף את זקנו שהתחיל להלבין. הוא ראה את המילים יוצאות מפיו, ראה את תנועת המילים כשנאריאן ענה, ואיכשהו הבין אותה.
"אני מתנצל, אדוני. לא התכוונתי להיות לא מנומס. גם לא ציפיתי שתספר באמת את הסיפור."
"אין לך על מה להתנצל." הוא ראה את תחושת השמש על עורו. הוא השתהה יותר מדי. הגיע הזמן לחזור למנזר. "סקרנות היא תמיד דבר טוב, וטוב ששאלת, שכן אחרת, איך היית יודע?"
"ראית אי פעם עוד יצור כזה?" הוא ראה את הטעם המר בפיו. "נתקלתי בכמה. הם נדירים, וטוב שכך. אתה לא רוצה לדעת מה הם עושים לכפרים."
"האמת שעכשיו שאתה אומר את זה, אני קצת רוצה לדעת."
"תחשוב על בן אדם רגיל שמנותק מחוש שעליו הוא מסתמך יותר מכל האחרים- לרוב ראייה. עכשיו דמיין את זה שהוא לא מנותק ממנו, אלא שהוא עדיין מחובר אליו, אבל הוא לא פועל כמו שצריך ומעוות את המציאות סביבו. ואז דמיין כפר שלם של אנשים שזה קורה להם באותו זמן. כעבור דקות ספורות הוא כבר יכול לאכול את הגופות, ותוך שעה לא תמצא שם עקבות חיים כלל."
הוא יכל לראות את הצמרמורת שעברה בנאריאן.
"עכשיו מספיק לדיבורים. אני מקווה שלפחות הבנת כמה זה חשוב לשלוט בכל החושים. אבל ארוחת הערב מחכה לנו, וגם שאר התלמידים."
בהתחלה חשבתי שהסיפור יהיה על מורה שמספר לתלמידו איך חושיו נעשו כאלו, ואז הוא היה קצת דומה לביצה המיסטית באווטאר, אבל בסוף מה שיצא מספק אותי כסיפור בפני עצמו. הדבר היחיד שאולי מפריע לי שזה שהראייה החדשה שלו מוצגת מעט יחסית למה שתכננתי ברעיון המקורי. אולי אערוך את זה, תלוי בתגובות.
