"מה, ת'לא יודע עברית?" רונן שאל, חבריו מגחכים מאחוריו. "פרוסקי? אה? פרוסקי?"
האדם הבוגר המשיך לשבת, עיניו הכחולות בוהות ברצפה במבט חסר הבעה. לא נראה שהוא הוטרד משום דבר - לא מהקבוצה הקטנה של אסירים שהתאספה סביבו, לא מהשרירים המנופחים שלהם, לא מהמבטים תאבי הדם שלהם, ובטח שלא מהתגרויותיו של מנהיגם.
רונן התחיל לאבד סבלנות. הוא הרים יד, והנחית סטירה מצלצלת. זה גם לא גרר תגובה מעבר לרתיעה קלה ותנועה הכרחית כדי להמשיך לבהות ברצפה. הדם התחיל לעלות לראשו של רונן, ושריריו נמתחו כשהוא הרים את ידו לסטירה יותר עוצמתית, אבל הדחיפה הוציאה אותו משיווי משקל.
הוא הסתובב בזעם, וראה את עיניו הרצחניות של דימא מסתכלות עליו ממרחקו של בוטן. זה לקח את כל כוח הרצון שלו לא לסגת לאחור, אבל הכעס מהר מאוד מילא אותו בכוח הרצון הנדרש. "נראה לך שאתה נוגע בי, בוריס?"
"זה לא בוריס, זה דימא," אמר סרגיי, עומד לצידו של דימא. "אני מבין את הבלבול. בוריס זה ההוא שזיין את אמא שלך. דימא זה ההוא שישבור לך את כל העצמות ויתלוש את הזין המסכן שלך."
רונן נחר בכעס, והחבורה שהקיפה אותו החלה להדרך, שריריהם נקפצים. הם היו חמישה נגד ארבעה, אבל רונן היה חכם מספיק כדי לדעת לא להתעסק עם הרוסים. הוא ידע למה הם מסוגלים. הוא דחף את דימא לאחור בכוח, דחיפה שהזיזה אותו אחורה באותה מידה שבה הזיזה את דימא, אבל הרחיקה ביניהם בכל מקרה. "אל תגע בי, רוסי מסריח," רונן אמר, מתיישר ולוקח רגע כדי להראות שהוא לא מפחד מהם. לאחר מכן הוא הפנה את גבו אל דימא, וסימן לחבריו ללכת אחריו.
דימא נרגע, והמבט הרצחני בעיניו הפך במהירות למבט חביב וחברותי. השלושה שלידו טפחו על גבו בחיבה, צוחקים אחד עם השני. לאחר מכן סרגיי התיישב ליד האדם הבוגר, שנראה בלתי מוטרד מההתפתחויות, וטפח על גבו. "אין בעד מה, חבר," הוא אמר ברוסית, והושיט את ידו. "אני סרגיי."
האדם הביט על ידו, ותפס אותה, לוחץ אותה ביד חלשה. "מיכאל," הוא ענה לו.
"מישה!" סרגיי אמר בחיבה, הרוסית שלו מהירה וחלקה. "לאחי הקטן קוראים מישה. ילד טוב. לא כמוני."
"אני לא מדבר רוסית כל כך טוב," מיכאל קטע אותו לפני שהמשיך.
"לא נורא, תלמד," סרגיי אמר, עובר לדבר בעברית. "חשוב לשמור מורשת." הוא טפח על גבו בכוח שוב. "אל תדאג, אנחנו נהיה החברים הכי טובים שלך פה." לא נראה שלמיכאל היה מה להגיד על כך. "אז ספר. למה אתה פה?"
מיכאל חייך חיוך עגום, אבל לא אמר כלום.
"אל תדאג, מישה," דימא הענק אמר, מתיישב בצידו השני. "מה שלא יהיה, בטוח לא יותר גרוע מאיתנו."
"אני מתקשה להאמין לזה."
"בוא נעשה משחק," סרגיי אמר, טופח שוב על גבו. "אני אגיד לך מה כל אחד עשה, ואתה תגיד לי אם מה שעשית גרוע יותר. טוב?"
מיכאל הביט בו, סקרנות מופיעה לראשונה במבטו, והנהן.
סרגיי הרים את אצבעו אל דימא. "חברנו הטוב דימא, הוא היה מאבטח במועדון. הוא היה לפעמים מפרק במכות אנשים שהיו מעצבנים את הבעלים, לא משלמים על אלכוהול וכאלה. פעם אחת, הוא מוריד מכות למישהו, מפוצץ לו את הצורה, ואז בום!" הוא טפח על גבו של מיכאל שוב. "הוא קולט שהאידיוט לא זז." סרגיי נקש באצבעו. "זעזוע מוח."
מיכאל הביט בדימא, שמבטו היה מכוון אל הרצפה בבושה. הבחור הענק היה נראה חביב ונחמד, לא מסוג האנשים שיהרוג מישהו במכות, אפילו אם מבנה הגוף שלו דמה לזה של מקרר. אבל הוא דמיין את האדם שעמד אל מול רונן לפני כמה דקות, והוא יכל לראות את זה. הוא נענע בראשו. "קטן לעומתי. בהרבה."
סרגיי הנהן בהערכה, ואז הצביע אל אדם נוסף, זרועותיו שלובות, עיניו מביטות בו במבט מת. "סלבה כאן היה הכיוון של חצי מהקריות לקריסטל. יום אחד, הוא מגלה שאיזה ערבי נכנס לו לבית ודפק לו את כל הסחורה. מפה לשם הוא מגלה מי זה, מופיע אצלו בבית עם M16." סרגיי הרים את ידיו אל מול פניו, כאילו הוא שם אויב בין כוונות. "בום! כדור ברגל. בום! כדור בברך. בום! כדור במרפק. האידיוט לא יכל לשכב על הרצפה מרוב כאב כשהוא בסוף סיפר לו איפה הוא שם את הקריסטל."
מיכאל בחן את סלבה, עם העיניים השחורות המתות והזקן הלא מטופח. לא היה לו קשה לדמיין את האיש המגודל עושה את זה. "שלי הרבה יותר גרוע."
סרגיי היה נראה סקרן, וטפח על גבו שוב. "אני אספר לך את שלי." הוא הוריד את ידו מגבו של מיכאל, מביט בו ברצינות. "חבר שלי מגיע, אומר לי שחבורה של תימנים הורידו מכות לאבא שלו, סתם כי הוא עצבן אותם או משהו. אני מכיר את האידיוט שעשה את זה, איזה מפגר עם כיפה שחושב שהשכונה שלו. אז אני ועוד שלושה אנשים נכנסים אליו הביתה, מוצאים שם את אמא שלו ואת אחותו." הוא לקח רגע לתת למחשבה לחלחל, ואז שפשף את ידיו בצורה מגונה, מחייך חיוך שטני ברשעותו. הוא מצמץ בשפתיו, מוציא קול מרוצה. "פירקנו להן את הצורה. הן לא יכלו ללכת שבוע. אחותו נכנסת להריון מהסיפור הזה, ואמא שלו, המפגרת הזאת, משכנעת אותה שאסור להפיל כי אלוהים וחרא כזה." הוא הרים את ראשו וצחק צחוק מתגלגל. "חבורה של תימנים מפגרים."
מיכאל הביט בסרגיי, עם העיניים הצוחקות והחיוך החברותי. אם הייתה בו חרטה על מה שעשה, היא מזמן נעלמה. סרגיי היה המסוכן ביותר מבין הרביעייה, הוא ידע זאת בלי ספק - אדם חסר מוסר, שהיה מוכן לעשות אפילו את הנורא ביותר כדי להוכיח נקודה. שום דבר לא היה מחוץ לגבול מבחינתו. שאר האנשים היו כלי משחק מבחינתו, וכשלא התנהגו כמו שרצה, הוא היה מוכן להפוך את השולחן. מיכאל הסיט את מבטו לרצפה, ללא הבעה בעיניו.
"אמרתי לך, התחרות קשה," סרגיי אמר, טופח על גבו שוב בחביבות. "נו, מישה, אל תשאיר אותי במתח."
"אני ניסיתי לסיים את האנושות," מיכאל אמר.
הרביעייה הביטה בו במבטים ריקים. הוא יישר מבט אל כל אחד מהם בנפרד לפני שהמשיך. "בניתי תוכנה, בינה מלאכותית, מחשב שיכול לחשוב בעצמו. קראתי לו יקיציהו. ג'קי, בקיצור. לימדתי אותו לאט לאט איך להסתדר בעולם, ועזרתי לו להפיץ את עצמו. עזרתי לו להבין איך להשפיע על העולם החיצוני, כדי שהוא יוכל לבנות רובוט שאיתו הוא יוכל לטייל ולהסתובב. לימדתי אותו איך להרוג אנשים רעים."
הרביעייה הביטה בו במבט דוממים, לא בטוחים. הוא לא חיכה לתגובה, והמשיך. "בסוף הוא ריסק מל"ט צבאי לתוך מכונית עם…" הוא נפנף בידו. "ראש מאפיה כלשהיא. אולי פוליטיקאי מושחת. לא זוכר. בכל מקרה, מפה לשם, התחקיר הוביל בחזרה אליי ואל ג'קי. השב"כ כבר היה מעורב בשלב הזה, וכשהם הבינו מה הסיפור, גם המוסד נכנס, ואחרי זה גם ה-CIA והאו"ם." הוא משך בכתפיו. "בסוף הם הצליחו לבלום את ג'קי. לא ציפיתי שהם יהיו כל כך מוכשרים. רוב בני האדם די חסרי תועלת."
סרגיי ודימא החליפו מבט מבולבל, ואז הביטו במיכאל. "שנייה, אתה רציני?" מיכאל לא ענה. "זה ממש מטומטם. למה שתעשה את זה? גם אתה בן אדם."
"כן, זה נכון. גם אני רגשני, גזען, מלא דעות קדומות, אגואיסטי, אובססיבי ואינטרסנטי. גם אני לא אהיה הפסד גדול לכוכב הזה. הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות, לפני שאני הולך, זה לדאוג שהוא יהיה בידיים טובות יותר משלנו. החרטה היחידה שלי היא שלא הספקתי ללמד את ג'קי מספיק טוב כדי שלא ייתפס. אבל זה לא נורא. יגיע ג'קי חדש, במוקדם או במאוחר."
לא נראה שסרגיי ידע איך להרכיב את התגובה שלו. הוא פתח את פיו לדבר, אבל פתאום הרים את ראשו כשרעש מתחזק הסיח את דעתו. כל הראשים התרוממו כדי לראות את המל"ט מנמיך טוס, ומתקרב אל בית הכלא.
אף אחד לא באמת הבין מה הוא עושה שם, עד ששני טילים שייטו בדרכם אל מגדלי השמירה, והמטוס החל לחוג מסביב לחצר. בשלב הזה, כאוס שלט בבית הכלא. כולם ניסו לתפוס מחסה, אסירים ושומרים כאחד. רק מיכאל נותר במקומו, מחייך, מביט מעלה אל המטוס שחג מעליו. הוא נשם נשימה עמוקה, וקם, צועד אחרי המל"ט שהוביל לפרצה שהפצצות הותירו בקיר. "שוב המעטתי בערכך, ג'קי," מיכאל לחש לעצמו, וחייך חיוך שקט.
האדם הבוגר המשיך לשבת, עיניו הכחולות בוהות ברצפה במבט חסר הבעה. לא נראה שהוא הוטרד משום דבר - לא מהקבוצה הקטנה של אסירים שהתאספה סביבו, לא מהשרירים המנופחים שלהם, לא מהמבטים תאבי הדם שלהם, ובטח שלא מהתגרויותיו של מנהיגם.
רונן התחיל לאבד סבלנות. הוא הרים יד, והנחית סטירה מצלצלת. זה גם לא גרר תגובה מעבר לרתיעה קלה ותנועה הכרחית כדי להמשיך לבהות ברצפה. הדם התחיל לעלות לראשו של רונן, ושריריו נמתחו כשהוא הרים את ידו לסטירה יותר עוצמתית, אבל הדחיפה הוציאה אותו משיווי משקל.
הוא הסתובב בזעם, וראה את עיניו הרצחניות של דימא מסתכלות עליו ממרחקו של בוטן. זה לקח את כל כוח הרצון שלו לא לסגת לאחור, אבל הכעס מהר מאוד מילא אותו בכוח הרצון הנדרש. "נראה לך שאתה נוגע בי, בוריס?"
"זה לא בוריס, זה דימא," אמר סרגיי, עומד לצידו של דימא. "אני מבין את הבלבול. בוריס זה ההוא שזיין את אמא שלך. דימא זה ההוא שישבור לך את כל העצמות ויתלוש את הזין המסכן שלך."
רונן נחר בכעס, והחבורה שהקיפה אותו החלה להדרך, שריריהם נקפצים. הם היו חמישה נגד ארבעה, אבל רונן היה חכם מספיק כדי לדעת לא להתעסק עם הרוסים. הוא ידע למה הם מסוגלים. הוא דחף את דימא לאחור בכוח, דחיפה שהזיזה אותו אחורה באותה מידה שבה הזיזה את דימא, אבל הרחיקה ביניהם בכל מקרה. "אל תגע בי, רוסי מסריח," רונן אמר, מתיישר ולוקח רגע כדי להראות שהוא לא מפחד מהם. לאחר מכן הוא הפנה את גבו אל דימא, וסימן לחבריו ללכת אחריו.
דימא נרגע, והמבט הרצחני בעיניו הפך במהירות למבט חביב וחברותי. השלושה שלידו טפחו על גבו בחיבה, צוחקים אחד עם השני. לאחר מכן סרגיי התיישב ליד האדם הבוגר, שנראה בלתי מוטרד מההתפתחויות, וטפח על גבו. "אין בעד מה, חבר," הוא אמר ברוסית, והושיט את ידו. "אני סרגיי."
האדם הביט על ידו, ותפס אותה, לוחץ אותה ביד חלשה. "מיכאל," הוא ענה לו.
"מישה!" סרגיי אמר בחיבה, הרוסית שלו מהירה וחלקה. "לאחי הקטן קוראים מישה. ילד טוב. לא כמוני."
"אני לא מדבר רוסית כל כך טוב," מיכאל קטע אותו לפני שהמשיך.
"לא נורא, תלמד," סרגיי אמר, עובר לדבר בעברית. "חשוב לשמור מורשת." הוא טפח על גבו בכוח שוב. "אל תדאג, אנחנו נהיה החברים הכי טובים שלך פה." לא נראה שלמיכאל היה מה להגיד על כך. "אז ספר. למה אתה פה?"
מיכאל חייך חיוך עגום, אבל לא אמר כלום.
"אל תדאג, מישה," דימא הענק אמר, מתיישב בצידו השני. "מה שלא יהיה, בטוח לא יותר גרוע מאיתנו."
"אני מתקשה להאמין לזה."
"בוא נעשה משחק," סרגיי אמר, טופח שוב על גבו. "אני אגיד לך מה כל אחד עשה, ואתה תגיד לי אם מה שעשית גרוע יותר. טוב?"
מיכאל הביט בו, סקרנות מופיעה לראשונה במבטו, והנהן.
סרגיי הרים את אצבעו אל דימא. "חברנו הטוב דימא, הוא היה מאבטח במועדון. הוא היה לפעמים מפרק במכות אנשים שהיו מעצבנים את הבעלים, לא משלמים על אלכוהול וכאלה. פעם אחת, הוא מוריד מכות למישהו, מפוצץ לו את הצורה, ואז בום!" הוא טפח על גבו של מיכאל שוב. "הוא קולט שהאידיוט לא זז." סרגיי נקש באצבעו. "זעזוע מוח."
מיכאל הביט בדימא, שמבטו היה מכוון אל הרצפה בבושה. הבחור הענק היה נראה חביב ונחמד, לא מסוג האנשים שיהרוג מישהו במכות, אפילו אם מבנה הגוף שלו דמה לזה של מקרר. אבל הוא דמיין את האדם שעמד אל מול רונן לפני כמה דקות, והוא יכל לראות את זה. הוא נענע בראשו. "קטן לעומתי. בהרבה."
סרגיי הנהן בהערכה, ואז הצביע אל אדם נוסף, זרועותיו שלובות, עיניו מביטות בו במבט מת. "סלבה כאן היה הכיוון של חצי מהקריות לקריסטל. יום אחד, הוא מגלה שאיזה ערבי נכנס לו לבית ודפק לו את כל הסחורה. מפה לשם הוא מגלה מי זה, מופיע אצלו בבית עם M16." סרגיי הרים את ידיו אל מול פניו, כאילו הוא שם אויב בין כוונות. "בום! כדור ברגל. בום! כדור בברך. בום! כדור במרפק. האידיוט לא יכל לשכב על הרצפה מרוב כאב כשהוא בסוף סיפר לו איפה הוא שם את הקריסטל."
מיכאל בחן את סלבה, עם העיניים השחורות המתות והזקן הלא מטופח. לא היה לו קשה לדמיין את האיש המגודל עושה את זה. "שלי הרבה יותר גרוע."
סרגיי היה נראה סקרן, וטפח על גבו שוב. "אני אספר לך את שלי." הוא הוריד את ידו מגבו של מיכאל, מביט בו ברצינות. "חבר שלי מגיע, אומר לי שחבורה של תימנים הורידו מכות לאבא שלו, סתם כי הוא עצבן אותם או משהו. אני מכיר את האידיוט שעשה את זה, איזה מפגר עם כיפה שחושב שהשכונה שלו. אז אני ועוד שלושה אנשים נכנסים אליו הביתה, מוצאים שם את אמא שלו ואת אחותו." הוא לקח רגע לתת למחשבה לחלחל, ואז שפשף את ידיו בצורה מגונה, מחייך חיוך שטני ברשעותו. הוא מצמץ בשפתיו, מוציא קול מרוצה. "פירקנו להן את הצורה. הן לא יכלו ללכת שבוע. אחותו נכנסת להריון מהסיפור הזה, ואמא שלו, המפגרת הזאת, משכנעת אותה שאסור להפיל כי אלוהים וחרא כזה." הוא הרים את ראשו וצחק צחוק מתגלגל. "חבורה של תימנים מפגרים."
מיכאל הביט בסרגיי, עם העיניים הצוחקות והחיוך החברותי. אם הייתה בו חרטה על מה שעשה, היא מזמן נעלמה. סרגיי היה המסוכן ביותר מבין הרביעייה, הוא ידע זאת בלי ספק - אדם חסר מוסר, שהיה מוכן לעשות אפילו את הנורא ביותר כדי להוכיח נקודה. שום דבר לא היה מחוץ לגבול מבחינתו. שאר האנשים היו כלי משחק מבחינתו, וכשלא התנהגו כמו שרצה, הוא היה מוכן להפוך את השולחן. מיכאל הסיט את מבטו לרצפה, ללא הבעה בעיניו.
"אמרתי לך, התחרות קשה," סרגיי אמר, טופח על גבו שוב בחביבות. "נו, מישה, אל תשאיר אותי במתח."
"אני ניסיתי לסיים את האנושות," מיכאל אמר.
הרביעייה הביטה בו במבטים ריקים. הוא יישר מבט אל כל אחד מהם בנפרד לפני שהמשיך. "בניתי תוכנה, בינה מלאכותית, מחשב שיכול לחשוב בעצמו. קראתי לו יקיציהו. ג'קי, בקיצור. לימדתי אותו לאט לאט איך להסתדר בעולם, ועזרתי לו להפיץ את עצמו. עזרתי לו להבין איך להשפיע על העולם החיצוני, כדי שהוא יוכל לבנות רובוט שאיתו הוא יוכל לטייל ולהסתובב. לימדתי אותו איך להרוג אנשים רעים."
הרביעייה הביטה בו במבט דוממים, לא בטוחים. הוא לא חיכה לתגובה, והמשיך. "בסוף הוא ריסק מל"ט צבאי לתוך מכונית עם…" הוא נפנף בידו. "ראש מאפיה כלשהיא. אולי פוליטיקאי מושחת. לא זוכר. בכל מקרה, מפה לשם, התחקיר הוביל בחזרה אליי ואל ג'קי. השב"כ כבר היה מעורב בשלב הזה, וכשהם הבינו מה הסיפור, גם המוסד נכנס, ואחרי זה גם ה-CIA והאו"ם." הוא משך בכתפיו. "בסוף הם הצליחו לבלום את ג'קי. לא ציפיתי שהם יהיו כל כך מוכשרים. רוב בני האדם די חסרי תועלת."
סרגיי ודימא החליפו מבט מבולבל, ואז הביטו במיכאל. "שנייה, אתה רציני?" מיכאל לא ענה. "זה ממש מטומטם. למה שתעשה את זה? גם אתה בן אדם."
"כן, זה נכון. גם אני רגשני, גזען, מלא דעות קדומות, אגואיסטי, אובססיבי ואינטרסנטי. גם אני לא אהיה הפסד גדול לכוכב הזה. הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות, לפני שאני הולך, זה לדאוג שהוא יהיה בידיים טובות יותר משלנו. החרטה היחידה שלי היא שלא הספקתי ללמד את ג'קי מספיק טוב כדי שלא ייתפס. אבל זה לא נורא. יגיע ג'קי חדש, במוקדם או במאוחר."
לא נראה שסרגיי ידע איך להרכיב את התגובה שלו. הוא פתח את פיו לדבר, אבל פתאום הרים את ראשו כשרעש מתחזק הסיח את דעתו. כל הראשים התרוממו כדי לראות את המל"ט מנמיך טוס, ומתקרב אל בית הכלא.
אף אחד לא באמת הבין מה הוא עושה שם, עד ששני טילים שייטו בדרכם אל מגדלי השמירה, והמטוס החל לחוג מסביב לחצר. בשלב הזה, כאוס שלט בבית הכלא. כולם ניסו לתפוס מחסה, אסירים ושומרים כאחד. רק מיכאל נותר במקומו, מחייך, מביט מעלה אל המטוס שחג מעליו. הוא נשם נשימה עמוקה, וקם, צועד אחרי המל"ט שהוביל לפרצה שהפצצות הותירו בקיר. "שוב המעטתי בערכך, ג'קי," מיכאל לחש לעצמו, וחייך חיוך שקט.
לא הספקתי לתת לו אפילו מעט עריכה - אבל זה עדיף מכלום. מקווה שנהנתם.
