אז כמו שכתבתי בעץ של אתגר מספר תשע, כתבתי את הסיפור והוא נמחק לי, אז אם כתבתי כאן יותר בקיצור (או אולי הארכתי בניסיון לפצות על כך) בטעות, תעירו לי.
הסיפור יצא שונה מהמקור, כשיש יותר סיפור עבר ויותר רצף אירועים מאשר קודם. אני חושב שאני פחות אוהב את זה ככה, אבל מה לעשות. חלק מזה נובע מרצון לשחזר אבל זה שאני לא זוכר למה התכוונתי במקור, אז אני נאלץ לשנות.
בחירת שמות לסיפורים- אז אני אף פעם לא מצליח למצוא שמות טובים, השמות לסיפורים שלי תמיד מטופשים או סתם מעפנים. איך אתם בוחרים שמות לסיפורים שלכם?
אני עושה על השודד של ת'ור מאתגר שבועי ארבע, "בגורד שחקים מבריק" שאני לא עושה איתה צדק. אבל הנחתי שאני לא אעשה צדק עם אף דמות, אז אני מעדיף לעשות אותה עם דמות קלילה יחסית.
הסיפור יצא שונה מהמקור, כשיש יותר סיפור עבר ויותר רצף אירועים מאשר קודם. אני חושב שאני פחות אוהב את זה ככה, אבל מה לעשות. חלק מזה נובע מרצון לשחזר אבל זה שאני לא זוכר למה התכוונתי במקור, אז אני נאלץ לשנות.
בחירת שמות לסיפורים- אז אני אף פעם לא מצליח למצוא שמות טובים, השמות לסיפורים שלי תמיד מטופשים או סתם מעפנים. איך אתם בוחרים שמות לסיפורים שלכם?
אני עושה על השודד של ת'ור מאתגר שבועי ארבע, "בגורד שחקים מבריק" שאני לא עושה איתה צדק. אבל הנחתי שאני לא אעשה צדק עם אף דמות, אז אני מעדיף לעשות אותה עם דמות קלילה יחסית.
דפיקות נשמעו בדלת. הוא קילל בשקט ואז רץ במורד המסדרון לחדר העבודה. רק עוד כמה סידורים קטנים...
הוא נכנס לחדר, שהיה מבולגן ומלא בחלקי מתכת שונים, ציוד ואפילו נשק. מתחת לכל אלה היה גלשן האוויר המכאני שלו. אותו דאון שהשתמש בו לפני כמה שנים בביצוע השוד. עם העדכונים הטכנולוגיים, כמובן.
אה, היום הזה. שבמעשה נמהר אחד הוא גזר על עצמו מבלי לדעת שנים של הימלטות. עכשיו, בדיעבד, הוא קילל את עצמו על טיפשותו ועל האימפולסיביות שלו. הרגע הזה, שבו אתה בטוח שאתה חכם יותר מכל אחד אחר, הסיפוק, האדרנלין- התחושה הייתה מדהימה.
ולזמן מה זה אכן היה ככה. הוא אפילו הצליח להתרגל לפנים החדשים מהניתוח. הוא קנה דירה נחמדה, נותן לעצמו לחיות בנוחות. הוא אפילו הלך קצת למועדונים בערבים. הוא נהנה.
הוא הצליח לסדר את הגלשן, הוא רק לא הצליח להתניע אותו... לעזאזל.
אבל תמיד הוא היה צריך להיזהר, למקרה שיש שוטר סמוי. תמיד לחשוש, תמיד להיות מעט בצללים, תמיד לא לתת לעצמו להשתחרר לחלוטין, כי מי יודע מה עומד מאחוריו. הוא הרגיש רדוף, פרנואיד, כאילו מישהו נושם בעורפו כל הזמן. האלכוהול עזר, ולאחר מכן גם הסמים. אך הם החזיקו רק לזמן מוגבל, וחלקם עלו הרבה...
ועדיין, רוב הזמן הוא דחק את העניין לשולי מחשבתו. הרגע שבו חשדותיו קיבלו מימוש הייתה ההודעה במסך החדשות הפרטי שלו (שבעבר נקרא עיתון), על התקדמות בחקירת שוד.
הוא שמע את השוטרים ממקמים מכשיר כבד כלשהו, ואז צליל התכה. דומה כל כך למכשיר שהוא השתמש בו בשוד. לא נותר לו זמן רב.
נראה שהוא לא חשב על הכל. הגנות הבנק היו טובות יותר משחשב. הם הצליחו לאסוף דנ"א שלו בעזרת חיישני המקום, ובעזרת התמונות ממצלמות האבטחה היה להם כיוון חקירה. אז החשדות הקלים התפתחו לפרנויה אמיתית. הוא התחיל לארגן תוכניות חירום.
בכל זאת, הוא הופתע כשעל דלתו הופיעו שני שוטרים. עד שפרצו פנימה הוא כבר היה בדרך לעיר אחרת, אבל כעת הוא חשש באמת. הוא שכר את הדירה הזו, והתחיל להתכונן. הוא ידע שזמנו קצוב. בעידן הזה, הדרך היחידה לברוח מהמשטרה הייתה לברוח מתחום המדינה. לפעמים, הוא קילל את הטכנולוגיה.
הוא שמע את השוטרים הולכים במסדרון. ללא היסוס, הוא שחרר את הנצרה מרימון ההלם וזרק אותה פנימה. עשן עלה משם, אך הוא התעלם ממנו.
הגלשן אמור לקחת אותו עד מחוץ לעיר. הייתה לו רחפת מוחבאת מחוץ לעיר. היא תביא אותו לטייס מבריח, שעם קצת מזל, יוכל להוציא אותו מהארץ בלי שימוש במסוק- רק מטוס קל ומסלול המראה מאולתר ולא חוקי אמורים להספיק בדרך כלל.
הוא מצא את המיכל שחיפש, ושפך את כל תוכנו אל תוך המנוע. המתכון המיוחד של חברו הטוב. הגלשן לא יעשה צרות עכשיו.
הוא חיבר את הגלשן אליו, וידא לרגע שהכל במקומו, ואז התקדם לכיוון החלון. הוא עצר לרגע והקשיב. הוא שמע מסוק אחד, ומספר ניידות, אבל עם זה הוא יכל להתמודד. הוא נשם עמוק, ירה בחלון וקפץ.
המנוע התחיל לפעול מיד, והוא נסק לאוויר. הוא ראה את המסוק פונה לכיוונו, מכוון לכיוונו קנה כלשהו. לפני שהספיקו לפתוח באש, הוא שיגר את הרימון המיוחד שעבד עליו.
הפעימה האלקטרומגנטית עבדה כמו שתכנן. המערכות החשמליות של המסוק קרסו, ובעוד המסוק עובר למצב חירום ומנסה לנחות בבטחה, הוא כבר התחיל להתקדם לכיוון הכביש שהוביל מחוץ לעיר, מתחמק מקליעי הגומי ומאיץ בגלשן האוויר. למרבה המזל, הוא הצליח לשכור דירה בבניין בקצה העיר.
כעבור כמה דקות טיסה מהירות הוא הגיע לנקודה שרצה. הכביש הראשי נמתח למרחק, ובצד הדרך הייתה רק אדמה טרשית וחלקת עצים קטנה. הוא עצר בנקודה רנדומלית לכאורה, והצמיד את ידו לקרקע. הוא העביר אותה בכמה צורות, והפתח הסודי נפתח. הרחפת יצאה החוצה, מוכנה לפעולה.
לשנייה, הוא הרשה לעצמו לחייך שוב. הוא שוב הצליח. הוא שוב הוכיח שהוא יותר טוב מהם. יותר חכם מהם. הסיפוק כמעט היה שווה את זה. הוא כבר ראה את חייו החדשים, בלי פחד, בארץ חדשה.
הוא פתח את דלת הרחפת הקטנה ועמד להיכנס, כשזרם חשמלי עבר על פני גוף המתכת של הרחפת, מחשמל אותו. בעודו קורס לקרקע, מתפתל ללא שליטה, הוא הצליח לראות חיוך קטן ושחצן, ושמע מלמול לא ברור.
ואז הוא איבד את ההכרה.
הוא נכנס לחדר, שהיה מבולגן ומלא בחלקי מתכת שונים, ציוד ואפילו נשק. מתחת לכל אלה היה גלשן האוויר המכאני שלו. אותו דאון שהשתמש בו לפני כמה שנים בביצוע השוד. עם העדכונים הטכנולוגיים, כמובן.
אה, היום הזה. שבמעשה נמהר אחד הוא גזר על עצמו מבלי לדעת שנים של הימלטות. עכשיו, בדיעבד, הוא קילל את עצמו על טיפשותו ועל האימפולסיביות שלו. הרגע הזה, שבו אתה בטוח שאתה חכם יותר מכל אחד אחר, הסיפוק, האדרנלין- התחושה הייתה מדהימה.
ולזמן מה זה אכן היה ככה. הוא אפילו הצליח להתרגל לפנים החדשים מהניתוח. הוא קנה דירה נחמדה, נותן לעצמו לחיות בנוחות. הוא אפילו הלך קצת למועדונים בערבים. הוא נהנה.
הוא הצליח לסדר את הגלשן, הוא רק לא הצליח להתניע אותו... לעזאזל.
אבל תמיד הוא היה צריך להיזהר, למקרה שיש שוטר סמוי. תמיד לחשוש, תמיד להיות מעט בצללים, תמיד לא לתת לעצמו להשתחרר לחלוטין, כי מי יודע מה עומד מאחוריו. הוא הרגיש רדוף, פרנואיד, כאילו מישהו נושם בעורפו כל הזמן. האלכוהול עזר, ולאחר מכן גם הסמים. אך הם החזיקו רק לזמן מוגבל, וחלקם עלו הרבה...
ועדיין, רוב הזמן הוא דחק את העניין לשולי מחשבתו. הרגע שבו חשדותיו קיבלו מימוש הייתה ההודעה במסך החדשות הפרטי שלו (שבעבר נקרא עיתון), על התקדמות בחקירת שוד.
הוא שמע את השוטרים ממקמים מכשיר כבד כלשהו, ואז צליל התכה. דומה כל כך למכשיר שהוא השתמש בו בשוד. לא נותר לו זמן רב.
נראה שהוא לא חשב על הכל. הגנות הבנק היו טובות יותר משחשב. הם הצליחו לאסוף דנ"א שלו בעזרת חיישני המקום, ובעזרת התמונות ממצלמות האבטחה היה להם כיוון חקירה. אז החשדות הקלים התפתחו לפרנויה אמיתית. הוא התחיל לארגן תוכניות חירום.
בכל זאת, הוא הופתע כשעל דלתו הופיעו שני שוטרים. עד שפרצו פנימה הוא כבר היה בדרך לעיר אחרת, אבל כעת הוא חשש באמת. הוא שכר את הדירה הזו, והתחיל להתכונן. הוא ידע שזמנו קצוב. בעידן הזה, הדרך היחידה לברוח מהמשטרה הייתה לברוח מתחום המדינה. לפעמים, הוא קילל את הטכנולוגיה.
הוא שמע את השוטרים הולכים במסדרון. ללא היסוס, הוא שחרר את הנצרה מרימון ההלם וזרק אותה פנימה. עשן עלה משם, אך הוא התעלם ממנו.
הגלשן אמור לקחת אותו עד מחוץ לעיר. הייתה לו רחפת מוחבאת מחוץ לעיר. היא תביא אותו לטייס מבריח, שעם קצת מזל, יוכל להוציא אותו מהארץ בלי שימוש במסוק- רק מטוס קל ומסלול המראה מאולתר ולא חוקי אמורים להספיק בדרך כלל.
הוא מצא את המיכל שחיפש, ושפך את כל תוכנו אל תוך המנוע. המתכון המיוחד של חברו הטוב. הגלשן לא יעשה צרות עכשיו.
הוא חיבר את הגלשן אליו, וידא לרגע שהכל במקומו, ואז התקדם לכיוון החלון. הוא עצר לרגע והקשיב. הוא שמע מסוק אחד, ומספר ניידות, אבל עם זה הוא יכל להתמודד. הוא נשם עמוק, ירה בחלון וקפץ.
המנוע התחיל לפעול מיד, והוא נסק לאוויר. הוא ראה את המסוק פונה לכיוונו, מכוון לכיוונו קנה כלשהו. לפני שהספיקו לפתוח באש, הוא שיגר את הרימון המיוחד שעבד עליו.
הפעימה האלקטרומגנטית עבדה כמו שתכנן. המערכות החשמליות של המסוק קרסו, ובעוד המסוק עובר למצב חירום ומנסה לנחות בבטחה, הוא כבר התחיל להתקדם לכיוון הכביש שהוביל מחוץ לעיר, מתחמק מקליעי הגומי ומאיץ בגלשן האוויר. למרבה המזל, הוא הצליח לשכור דירה בבניין בקצה העיר.
כעבור כמה דקות טיסה מהירות הוא הגיע לנקודה שרצה. הכביש הראשי נמתח למרחק, ובצד הדרך הייתה רק אדמה טרשית וחלקת עצים קטנה. הוא עצר בנקודה רנדומלית לכאורה, והצמיד את ידו לקרקע. הוא העביר אותה בכמה צורות, והפתח הסודי נפתח. הרחפת יצאה החוצה, מוכנה לפעולה.
לשנייה, הוא הרשה לעצמו לחייך שוב. הוא שוב הצליח. הוא שוב הוכיח שהוא יותר טוב מהם. יותר חכם מהם. הסיפוק כמעט היה שווה את זה. הוא כבר ראה את חייו החדשים, בלי פחד, בארץ חדשה.
הוא פתח את דלת הרחפת הקטנה ועמד להיכנס, כשזרם חשמלי עבר על פני גוף המתכת של הרחפת, מחשמל אותו. בעודו קורס לקרקע, מתפתל ללא שליטה, הוא הצליח לראות חיוך קטן ושחצן, ושמע מלמול לא ברור.
ואז הוא איבד את ההכרה.
