השנה, אלפיים שלוש מאות ועשרים. צבאות הצי השלישי התקדמו ממזרח. לא בני אנוש, אלא משהו אחר, נורא יותר - ית'ליקים. גזע נורא, רודף מלחמה.
בני האנוש התכוננו לקראתם כבר שלוש שנים. מאז שהקונגרס הגלקטי הסתיים ללא תוצאות, היה ברור שהקרב לא יאחר לבוא. האדם למשימה היה ברור - אדמירל פלוטה. צרפתי, מה שגרר לא מעט גינויים מהאסיה, אבל הוא הסיכוי היחיד. האחד שיכול לנצח במשחק המוחות הזה.
קווי ההגנה היו ברורים - קודם כל, חומת המגנטים. כוח עצום שמבוסס על שני מכשירים בקטבים, אשר משגרים אותות גלקטיים חזקים שימנעו ממרבית הספינות להיכנס. הטכנולוגיה של הית'ליקים מרשימה, אין ספק, אבל גם להם יש אשפה בצי. לא כל ספינה יכולה להיות משחתת. לקח להם שנתיים לבנות את הדבר הזה - שנה בכל קוטב - ועדיין, זה שווה את זה. האבטחה על המבנים הייתה עצומה, והסודיות הייתה המפתח.
כל צי שיעבור את החומה יכנס לאטמוספרה - זאת חומה עלובה, יש לציין, מכיוון שכמעט כל ספינה שתעבור את הכוח המגנטי בוודאי תהיה עם מגני אטמוספרה. אבל זה מספק הזדמנות - החום העז שנוצר שם רק צריך מעט עזרה להתפתח לשריפת אימים. קרני לייזר קטנות אך קטלניות נבנו בכל האזורים הגבוהים ביותר שהאנושות מכירה - האוורסט היה מרושת בהם, וגם האלפים. כשנגמר המקום על ההרים, פנו לחומה הסינית, לפסל החירות ולמגדלי פיזה ואייפל. לאדמירל פלוטה היה קשה להסכים למיקום האחרון, אבל רוסיה לחצה. אז הוא אישר.
לאחר הלייזרים, יגיע צי צ'רצ'יל. ככה הם קראו לו. מובל על ידי טובי הטייסים של ישראל ואנגליה, עם גיבוי טכנולוגי מהמוחות הטובים בוושינגטון. ברור שהצי יפול ורק ישמש כזמן הכנה לרוסים, שיכינו את פצצות הצאר. פצצות אטום כבר הפכו לצפויות מדי.
אחרון, מגיעה הארמדה הגלקטית של כדור הארץ. מעודכנים בשיא הטכנולוגיה ומובלים אישית על ידי אדמירל פלוטה, הם יהוו את קו ההגנה האחרון. בשלב הזה, אמנות ז'נבה נזרקו לעזאזל. ראשי נפץ גרעיניים הם עניין שבשגרה. גז לא עובד, כי הית'ליקים לא זקוקים לחמצן או למערכת נשימה בכלל, אבל אין דבר כזה 'רחמים על הפצועים'. כל אחד מהננסים האלה, משמידים. הם היו קטנים, הית'ליקים, אבל קטלניים. עם שמונה עיניים וחמש זרועות, הם שלטו בצי שהאנושות עוד לא למדה איך להגיב אליו לחלוטין. מעט הקרבות החללים הסתיימו בצורה נוראית, ושימשו רק להפקת לקחים.
ההמתנה הייתה נוראית. שבועות על גבי שבועות הם התקדמו בדממה. כל הנסיונות לדבר איתם ולנסות לשכנע אותם למשא ומתן נכשלו. כמה מדענים גרמנים התנדבו לצאת למשימה הירואית ולנסות לדבר איתם פנים אל פנים. הקשר נותק אחרי שבוע בחלל, וברור לכולם מה קרה שם. הית'ליקים אכלו אותם, הטילו בהם ביצים והפכו אותם לקן. דוחה. לא אנושי.
כשהם הגיעו למרחק של שלושה ימים מכדור הארץ, הם השתמשו בחיישני ההסוואה שלהם. גם לזה הגרמנים דאגו - גלאי חום לא עבדו, כי הגוף שלהם כמעט ולא הפיק חום, אבל גלאי תנועה עבדו. הית'ליקים זזו הרבה בחלליות שלהם. כל חמשת הזרועות שלהם, שמונת העיניים - הם לא היו מסוגלים להישאר במקום אחד. לטוס היה בשבילם עינוי. ולחשוב שהם עושים את כל זה רק בשביל מושבה חדשה.
הצי הית'ליקי הגיע. פלוטה, עם הזיפים והקרחת המנוגדים שעיטרו אותו בצורה כל כך ידועה, נתן את הפקודות. כולם היו מוכנים, והמתח הורגש באוויר.
תיקונים אחרים נעשו בחומת המגנטים. לאחר שתסיים לחסום את הספינות החלשות, חומה אחרת תרד לגובה האטמוספרה ותנסה להשאיר את הית'ליקים כמה שיותר זמן שם, שאולי כמה מגנים יקרסו. אולי. תקווה זה לא דבר רע, אם אתה לא מבסס עליה את כל האסטרטגיה שלך.
חדירה לחומת המגנטים בעוד שלוש... שתיים... אחת...
התחלנו.
הספינות של הית'ליקים נתקלו בהתנגדות קשה. הספינות שלהם היו בצורה שדומה למחומש, עם מקום מלמעלה בשביל הראש הזעיר שלהם. ראש זעיר, עם מוח גדול. הם ציפו לכך, נראה. אבל הם לא ציפו לכוח כל כך גדול שידחוף אותם אחורה. ספינות החלו להתפוצץ בחלל, מנועים קרסו, צעקות ניצחון של המדענים שעבדו שעות נשמעו בכל הקטבים. הית'ליקים לא זעקו - חסרי פה שכמוהם - אבל הם סבלו. ראו את זה בכאוס ששרר בצי.
הרוב המשיכו, בהחלט מעורערים מהמוות המחריד והאלים של חבריהם, כשהאטמוספרה המתוקה החלה לעשות את פעולתה. כצפוי, המגנים שלהם החזיקו טוב, אך חומת המגנטים ירדה אט-אט, מצליחה לשרוף עוד ועוד ספינות. קרני הלייזר החלו להישלח ולהצית שריפות ענק, כשהם החזירו אש. מגובה שכזה, איש לא ציפה, אך זה קרה. טילים קטנים - בגודל של בוטן, אולי - נשלחו בדיוק מירבי אל עבר הלייזרים, פוצצו אותם.
דיווחים מיידים על קריסת היד המפורסמת של פסל החירות, על מגדל אייפל שהתרסק לחתיכות עלובות ועל מגדל פיזה שנפל ארצה הצטרפו יחדיו לסין, שהתחילה לצעוק על פיצוצים ברחבי החומה הסינית, ואיימה לתבוע את העולם. גם עכשיו הם נשארים חמדנים, ביזיון.
פלוטה שלח את הפקודה, וצי צ'רצ'יל יצא. בפיקודו של נייג'ל בלאן וסגנו ברק גולדשטיין, לייזרים, מכונות ירייה וראשי נפץ גרעיניים החלו לעשות שמות בצי הית'ליקי, שעדיין נשאר רחב. המפלצים לא נשארו חייבים, והחלו להשמיד בקרניים מפוררות את טובי טייסי הצי המלכותי וצה"ל. בעוד הקרניים של בני האנוש הרסו והרגו, שלהם הפכו את הקורבנות לאפר. המוות היה מחריד, וצעקות ההלם והפחד של הטייסים היו קשות מנשוא. ראשי הממשלה היו חייבים לעשות משהו. יונתן סויר עלה לנאום בפני האזרחים ההמומים, ועמיתו הבריטי דיוויד רוסו נשאר בחדר המצב, לראות את חייליו הופכים לאבק.
הית'ליקים המשיכו הלאה דרך שאריות צי צ'רצ'יל כשפלוטה הרים את הארמדה, צועק בצרפתית ובאנגלית את הפקודה המפורסמת: "להסתער!"
החלליות קמו כמעט מיד, מלוות במטוסים אינספור ובפצצות צאר אימתניות. רוסיה עמדה בהבטחתה, ולא שלחה אחת אל ארצות הברית. בשלב הזה צריך אחדות, או שמתים.
הארמדה התנגחה בצי הית'ליקי. לייזרים נורו לכל עבר, כמו בדיסקוטק דמים, ופצצות מימן בתוספת להביורים וכדורי רובים מרססים גיבו את כדור הארץ. הית'ליקים המשיכו בפירור שלהם, מוסיפים זרועות מהמטוסים שלהם, אחת מכל פינה במחומש השטני, שנתקעו במטוסי הארץ ושברו אותם לשניים. פלוטה הרים חצי מהצי אל מבנה סנדוויץ', והית'ליקים הגיבו בהנמכה לחיסול השכבה התחתונה. פלוטה תפס אותם. כמעט מיד הורה להפיל את הפצצות שנשאו, ולאחר מכן לצלול למטה. השכבה התחתונה, שהית'ליקים תקפו, כבר כמעט נטבחה לחלוטין, מעל מיליון בני אדם מתים בכל שנייה, כשפלוטה קרא לקמיקזה העתיקה. היפנים הגיבו ראשונים - הרי זאת המסורת שלהם - ואט אט הגיבו גם האחרים. הם ידעו שפלוטה צודק. אפסה התקווה ללא ההקרבה.
המעטה התחתון התנגח בית'ליקים, ובתוספת חיסול עליון, פלוטה הגיע לנקודת ניצחון. הצי כמעט הושמד לחלוטין, והארמדה איבדה לפחות שני שליש מחייליה. אבל לאנשי כדור הארץ היה יותר מורל. הייתה להם אמונה. "בשביל אלוהים!" הוא זעק במכשירי הקשר, והקמיקזה העליונה החלה. הצי הית'ליקי ניסה לסגת, ופלוטה קרא למעגל שימנע מהם לצאת. אט-אט המספרים ירדו והקרב החל להתגבש במקום מרכזי אחד, ופלוטה נתן את הפקודה לרוסיה. עוד פצצת צאר יצאה ממוסקבה, היישר אל הצי והארמדה, והפיצוץ נראה בכל כדור הארץ, משחיר את הרקיע בשחור. נשמע כאילו השמיים קרסו לתוך עצמם, והמטוסים החלו ליפול אל הים, כצעצועי ילדים חסרי שימוש. בני אנוש נמחקו, הית'ליקים הושמדו, וגופתו של פלוטה מעולם לא נמצאה. האנשים הריעו, בכדור הארץ. חלק מתוך שמחה אמיתית, וחלק מתוך בקשה, תחינה, שיקיריהם שרדו. חלק מהמטוסים החל לחזור. מתוך כמעט מיליארד אנשים שיצא לקרב, פחות מעשרים אלף עשו את דרכם בחזרה למנחתות הלאומיות שישבו על חופי בריטניה.
ניצחון.
בני האנוש התכוננו לקראתם כבר שלוש שנים. מאז שהקונגרס הגלקטי הסתיים ללא תוצאות, היה ברור שהקרב לא יאחר לבוא. האדם למשימה היה ברור - אדמירל פלוטה. צרפתי, מה שגרר לא מעט גינויים מהאסיה, אבל הוא הסיכוי היחיד. האחד שיכול לנצח במשחק המוחות הזה.
קווי ההגנה היו ברורים - קודם כל, חומת המגנטים. כוח עצום שמבוסס על שני מכשירים בקטבים, אשר משגרים אותות גלקטיים חזקים שימנעו ממרבית הספינות להיכנס. הטכנולוגיה של הית'ליקים מרשימה, אין ספק, אבל גם להם יש אשפה בצי. לא כל ספינה יכולה להיות משחתת. לקח להם שנתיים לבנות את הדבר הזה - שנה בכל קוטב - ועדיין, זה שווה את זה. האבטחה על המבנים הייתה עצומה, והסודיות הייתה המפתח.
כל צי שיעבור את החומה יכנס לאטמוספרה - זאת חומה עלובה, יש לציין, מכיוון שכמעט כל ספינה שתעבור את הכוח המגנטי בוודאי תהיה עם מגני אטמוספרה. אבל זה מספק הזדמנות - החום העז שנוצר שם רק צריך מעט עזרה להתפתח לשריפת אימים. קרני לייזר קטנות אך קטלניות נבנו בכל האזורים הגבוהים ביותר שהאנושות מכירה - האוורסט היה מרושת בהם, וגם האלפים. כשנגמר המקום על ההרים, פנו לחומה הסינית, לפסל החירות ולמגדלי פיזה ואייפל. לאדמירל פלוטה היה קשה להסכים למיקום האחרון, אבל רוסיה לחצה. אז הוא אישר.
לאחר הלייזרים, יגיע צי צ'רצ'יל. ככה הם קראו לו. מובל על ידי טובי הטייסים של ישראל ואנגליה, עם גיבוי טכנולוגי מהמוחות הטובים בוושינגטון. ברור שהצי יפול ורק ישמש כזמן הכנה לרוסים, שיכינו את פצצות הצאר. פצצות אטום כבר הפכו לצפויות מדי.
אחרון, מגיעה הארמדה הגלקטית של כדור הארץ. מעודכנים בשיא הטכנולוגיה ומובלים אישית על ידי אדמירל פלוטה, הם יהוו את קו ההגנה האחרון. בשלב הזה, אמנות ז'נבה נזרקו לעזאזל. ראשי נפץ גרעיניים הם עניין שבשגרה. גז לא עובד, כי הית'ליקים לא זקוקים לחמצן או למערכת נשימה בכלל, אבל אין דבר כזה 'רחמים על הפצועים'. כל אחד מהננסים האלה, משמידים. הם היו קטנים, הית'ליקים, אבל קטלניים. עם שמונה עיניים וחמש זרועות, הם שלטו בצי שהאנושות עוד לא למדה איך להגיב אליו לחלוטין. מעט הקרבות החללים הסתיימו בצורה נוראית, ושימשו רק להפקת לקחים.
ההמתנה הייתה נוראית. שבועות על גבי שבועות הם התקדמו בדממה. כל הנסיונות לדבר איתם ולנסות לשכנע אותם למשא ומתן נכשלו. כמה מדענים גרמנים התנדבו לצאת למשימה הירואית ולנסות לדבר איתם פנים אל פנים. הקשר נותק אחרי שבוע בחלל, וברור לכולם מה קרה שם. הית'ליקים אכלו אותם, הטילו בהם ביצים והפכו אותם לקן. דוחה. לא אנושי.
כשהם הגיעו למרחק של שלושה ימים מכדור הארץ, הם השתמשו בחיישני ההסוואה שלהם. גם לזה הגרמנים דאגו - גלאי חום לא עבדו, כי הגוף שלהם כמעט ולא הפיק חום, אבל גלאי תנועה עבדו. הית'ליקים זזו הרבה בחלליות שלהם. כל חמשת הזרועות שלהם, שמונת העיניים - הם לא היו מסוגלים להישאר במקום אחד. לטוס היה בשבילם עינוי. ולחשוב שהם עושים את כל זה רק בשביל מושבה חדשה.
הצי הית'ליקי הגיע. פלוטה, עם הזיפים והקרחת המנוגדים שעיטרו אותו בצורה כל כך ידועה, נתן את הפקודות. כולם היו מוכנים, והמתח הורגש באוויר.
תיקונים אחרים נעשו בחומת המגנטים. לאחר שתסיים לחסום את הספינות החלשות, חומה אחרת תרד לגובה האטמוספרה ותנסה להשאיר את הית'ליקים כמה שיותר זמן שם, שאולי כמה מגנים יקרסו. אולי. תקווה זה לא דבר רע, אם אתה לא מבסס עליה את כל האסטרטגיה שלך.
חדירה לחומת המגנטים בעוד שלוש... שתיים... אחת...
התחלנו.
הספינות של הית'ליקים נתקלו בהתנגדות קשה. הספינות שלהם היו בצורה שדומה למחומש, עם מקום מלמעלה בשביל הראש הזעיר שלהם. ראש זעיר, עם מוח גדול. הם ציפו לכך, נראה. אבל הם לא ציפו לכוח כל כך גדול שידחוף אותם אחורה. ספינות החלו להתפוצץ בחלל, מנועים קרסו, צעקות ניצחון של המדענים שעבדו שעות נשמעו בכל הקטבים. הית'ליקים לא זעקו - חסרי פה שכמוהם - אבל הם סבלו. ראו את זה בכאוס ששרר בצי.
הרוב המשיכו, בהחלט מעורערים מהמוות המחריד והאלים של חבריהם, כשהאטמוספרה המתוקה החלה לעשות את פעולתה. כצפוי, המגנים שלהם החזיקו טוב, אך חומת המגנטים ירדה אט-אט, מצליחה לשרוף עוד ועוד ספינות. קרני הלייזר החלו להישלח ולהצית שריפות ענק, כשהם החזירו אש. מגובה שכזה, איש לא ציפה, אך זה קרה. טילים קטנים - בגודל של בוטן, אולי - נשלחו בדיוק מירבי אל עבר הלייזרים, פוצצו אותם.
דיווחים מיידים על קריסת היד המפורסמת של פסל החירות, על מגדל אייפל שהתרסק לחתיכות עלובות ועל מגדל פיזה שנפל ארצה הצטרפו יחדיו לסין, שהתחילה לצעוק על פיצוצים ברחבי החומה הסינית, ואיימה לתבוע את העולם. גם עכשיו הם נשארים חמדנים, ביזיון.
פלוטה שלח את הפקודה, וצי צ'רצ'יל יצא. בפיקודו של נייג'ל בלאן וסגנו ברק גולדשטיין, לייזרים, מכונות ירייה וראשי נפץ גרעיניים החלו לעשות שמות בצי הית'ליקי, שעדיין נשאר רחב. המפלצים לא נשארו חייבים, והחלו להשמיד בקרניים מפוררות את טובי טייסי הצי המלכותי וצה"ל. בעוד הקרניים של בני האנוש הרסו והרגו, שלהם הפכו את הקורבנות לאפר. המוות היה מחריד, וצעקות ההלם והפחד של הטייסים היו קשות מנשוא. ראשי הממשלה היו חייבים לעשות משהו. יונתן סויר עלה לנאום בפני האזרחים ההמומים, ועמיתו הבריטי דיוויד רוסו נשאר בחדר המצב, לראות את חייליו הופכים לאבק.
הית'ליקים המשיכו הלאה דרך שאריות צי צ'רצ'יל כשפלוטה הרים את הארמדה, צועק בצרפתית ובאנגלית את הפקודה המפורסמת: "להסתער!"
החלליות קמו כמעט מיד, מלוות במטוסים אינספור ובפצצות צאר אימתניות. רוסיה עמדה בהבטחתה, ולא שלחה אחת אל ארצות הברית. בשלב הזה צריך אחדות, או שמתים.
הארמדה התנגחה בצי הית'ליקי. לייזרים נורו לכל עבר, כמו בדיסקוטק דמים, ופצצות מימן בתוספת להביורים וכדורי רובים מרססים גיבו את כדור הארץ. הית'ליקים המשיכו בפירור שלהם, מוסיפים זרועות מהמטוסים שלהם, אחת מכל פינה במחומש השטני, שנתקעו במטוסי הארץ ושברו אותם לשניים. פלוטה הרים חצי מהצי אל מבנה סנדוויץ', והית'ליקים הגיבו בהנמכה לחיסול השכבה התחתונה. פלוטה תפס אותם. כמעט מיד הורה להפיל את הפצצות שנשאו, ולאחר מכן לצלול למטה. השכבה התחתונה, שהית'ליקים תקפו, כבר כמעט נטבחה לחלוטין, מעל מיליון בני אדם מתים בכל שנייה, כשפלוטה קרא לקמיקזה העתיקה. היפנים הגיבו ראשונים - הרי זאת המסורת שלהם - ואט אט הגיבו גם האחרים. הם ידעו שפלוטה צודק. אפסה התקווה ללא ההקרבה.
המעטה התחתון התנגח בית'ליקים, ובתוספת חיסול עליון, פלוטה הגיע לנקודת ניצחון. הצי כמעט הושמד לחלוטין, והארמדה איבדה לפחות שני שליש מחייליה. אבל לאנשי כדור הארץ היה יותר מורל. הייתה להם אמונה. "בשביל אלוהים!" הוא זעק במכשירי הקשר, והקמיקזה העליונה החלה. הצי הית'ליקי ניסה לסגת, ופלוטה קרא למעגל שימנע מהם לצאת. אט-אט המספרים ירדו והקרב החל להתגבש במקום מרכזי אחד, ופלוטה נתן את הפקודה לרוסיה. עוד פצצת צאר יצאה ממוסקבה, היישר אל הצי והארמדה, והפיצוץ נראה בכל כדור הארץ, משחיר את הרקיע בשחור. נשמע כאילו השמיים קרסו לתוך עצמם, והמטוסים החלו ליפול אל הים, כצעצועי ילדים חסרי שימוש. בני אנוש נמחקו, הית'ליקים הושמדו, וגופתו של פלוטה מעולם לא נמצאה. האנשים הריעו, בכדור הארץ. חלק מתוך שמחה אמיתית, וחלק מתוך בקשה, תחינה, שיקיריהם שרדו. חלק מהמטוסים החל לחזור. מתוך כמעט מיליארד אנשים שיצא לקרב, פחות מעשרים אלף עשו את דרכם בחזרה למנחתות הלאומיות שישבו על חופי בריטניה.
ניצחון.
ארוך, הכי ארוך, אבל בשבוע שעבר היה קצר מאוד.
ניסיתי לכתוב סיפור ללא מילים, שעסק בדבר לא מוחשי - מאבק, מלחמה - כמעט בלי דמויות ראשיות. עבד?
