סה"כ הסיפור הזה הוא הסיפור על תחילת העידן החמישי (עידן החושך) בעולם המערכה שלי סרמיאת. הוא מתחיל כשצ'רמולט- אל מגורש\מג פולש עם צבא השדים והשטנים שלו לעולם. זה עידן מאוד אפל של מלחמות אינסטנטיביות והרבה מאוד קורבנות עד שלבסוף הוא מובס.
לקח לי יותר מדי זמן לחשוב על הסיפור הזה, הרבה יותר מדי זמן, אבל סה"כ אני שמח מהתוצאה. הוא קצר, בגלל שאני קצת עמוס בזמן האחרון, אבל אני מקווה שזה מספיק.
לקח לי יותר מדי זמן לחשוב על הסיפור הזה, הרבה יותר מדי זמן, אבל סה"כ אני שמח מהתוצאה. הוא קצר, בגלל שאני קצת עמוס בזמן האחרון, אבל אני מקווה שזה מספיק.
מלאה בדם, שדה הראייה שלה הטשטש. ועדיין, היא יכלה לראות- להרגיש- את בן בריתה נופל. קול קרקוש נשמע כשהוא שמט אותה, מפיל אותה על האדמה הקשה, החלקלקה מדם האויב הכחול. קרחת קטנה בתוך יער של גופות אדומות.
היא יכלה לשמוע את החרחורים שלו, את השיעולים, את נוזל חייו הניגר ממנו. ועדיין, היא לא יכלה לעשות כלום חוץ מלהסתכל, להקשיב, ולבכות בתוך תוכה.
שאגות הניצחון- פראיות וחסרות כל עידון- הדהדו בכל רחבי העמק כאשר הוא נפל, והאויבים המשיכו הלאה במשק של כנפי עור וריח גופרית.
היא יכלה להרגיש את חייו של חברה נוזלים ממנו, יוצרים שלולית אדומה חזקה שמכסה הכל. הפציעה הייתה קשה, וגם אם היא הייתה יכולה לעשות משהו- היא לא הייתה מספיקה. מה כבר גוש פלדה שמעוצב ככלי הרג יכול לעשות בשביל האוחז, המשתמש בו? כלום. גם אם הוא לא סתם גוש פלדה, אלא גוש פלדה קסום ובעל תודעה. הוא עדיין גוש של פלדה.
היא יכלה להרגיש את החום דועך, ואת אחיזתו של המוות מתגברת ומתהדקת סביב חברה, את הלחישה הקרה שלו באוזניו, והיא נותרה שם- על האדמה, בתוך שלולית של דם, וכל מה שהיא יכלה לעשות זה לצפות. לצפות בגיבור, גיבור שהיווה את החומר לכל כך הרבה אגדות ובאלאדות, גיבור שפייטנים רבים שרים עליו במסבאות, מת.
באגדות, ישנם גיבורים שמכריעים את המוות, דוחפים אותו מעל פניהם ונאחזים בחיים. אך אלו רק אגדות, וברור שדבר כזה לא ייקרה. המוות לעולם לא יוותר, ואם הגיבורים הללו הצליחו להדוף את המוות- היכן הם עכשיו?
מאחורי הגופה- העיר בערה. עשן שחור נישא לשמי הלילה, כאילו כדי לציין את המוות. הלהבות בערו בעוז, אך לא להבות כתומות ולבנות וצהובות, אלא להבות תופת סגולות- היישר מלחשיהם של השדים מולם הם התמודדו. הוא והיא. הגיבור וחרבו.
אבל אפילו הם לא יכלו להתמודד עם צבא שלם היישר מנהר האש. העיר דָיְין נחרבה, וזה לא יסתיים בכך- סליית'ון כולה תסבול מידיו של צ'רמולט המג המקולל וצבאו האין-סופי. וזוהי רק ההתחלה. העולם כולו ירגיש בהשלכות ההפסד שלהם כאן, בדיין.
היא לא ידעה כמה זמן היא כבר מתאבלת, הדם כבר נספג באדמה או התייבש, הגופה כבר התקררה, והאש כבר גוועה מאחוריהם. השדים עזבו, המשיכו לדרכם. חלקם לעיר באיל, חלקם להואט, וחלקם לטאר. שורפים לאפר כל כפר, עיירה, או יישוב שהם מוצאים בדרכם. אבל לפתע, היא הרגישה מישהו מרים אותה. יד חמה, חיה, אנושית. היא הסתכלה סביב, וראתה אותו, את האוחז החדש בה- נער צעיר, לא יותר. פרחח, אבל הוא הצליח להנצל מהתופת, הוא שרד. והוא ימשיך לשרוד, בעזרתה.
בשקט, היא אמרה שלום לחברה משכבר הימים, והנער התחיל ללכת במורד הדרך- משאיר את שדה הקרב מאחוריו.
היא יכלה לשמוע את החרחורים שלו, את השיעולים, את נוזל חייו הניגר ממנו. ועדיין, היא לא יכלה לעשות כלום חוץ מלהסתכל, להקשיב, ולבכות בתוך תוכה.
שאגות הניצחון- פראיות וחסרות כל עידון- הדהדו בכל רחבי העמק כאשר הוא נפל, והאויבים המשיכו הלאה במשק של כנפי עור וריח גופרית.
היא יכלה להרגיש את חייו של חברה נוזלים ממנו, יוצרים שלולית אדומה חזקה שמכסה הכל. הפציעה הייתה קשה, וגם אם היא הייתה יכולה לעשות משהו- היא לא הייתה מספיקה. מה כבר גוש פלדה שמעוצב ככלי הרג יכול לעשות בשביל האוחז, המשתמש בו? כלום. גם אם הוא לא סתם גוש פלדה, אלא גוש פלדה קסום ובעל תודעה. הוא עדיין גוש של פלדה.
היא יכלה להרגיש את החום דועך, ואת אחיזתו של המוות מתגברת ומתהדקת סביב חברה, את הלחישה הקרה שלו באוזניו, והיא נותרה שם- על האדמה, בתוך שלולית של דם, וכל מה שהיא יכלה לעשות זה לצפות. לצפות בגיבור, גיבור שהיווה את החומר לכל כך הרבה אגדות ובאלאדות, גיבור שפייטנים רבים שרים עליו במסבאות, מת.
באגדות, ישנם גיבורים שמכריעים את המוות, דוחפים אותו מעל פניהם ונאחזים בחיים. אך אלו רק אגדות, וברור שדבר כזה לא ייקרה. המוות לעולם לא יוותר, ואם הגיבורים הללו הצליחו להדוף את המוות- היכן הם עכשיו?
מאחורי הגופה- העיר בערה. עשן שחור נישא לשמי הלילה, כאילו כדי לציין את המוות. הלהבות בערו בעוז, אך לא להבות כתומות ולבנות וצהובות, אלא להבות תופת סגולות- היישר מלחשיהם של השדים מולם הם התמודדו. הוא והיא. הגיבור וחרבו.
אבל אפילו הם לא יכלו להתמודד עם צבא שלם היישר מנהר האש. העיר דָיְין נחרבה, וזה לא יסתיים בכך- סליית'ון כולה תסבול מידיו של צ'רמולט המג המקולל וצבאו האין-סופי. וזוהי רק ההתחלה. העולם כולו ירגיש בהשלכות ההפסד שלהם כאן, בדיין.
היא לא ידעה כמה זמן היא כבר מתאבלת, הדם כבר נספג באדמה או התייבש, הגופה כבר התקררה, והאש כבר גוועה מאחוריהם. השדים עזבו, המשיכו לדרכם. חלקם לעיר באיל, חלקם להואט, וחלקם לטאר. שורפים לאפר כל כפר, עיירה, או יישוב שהם מוצאים בדרכם. אבל לפתע, היא הרגישה מישהו מרים אותה. יד חמה, חיה, אנושית. היא הסתכלה סביב, וראתה אותו, את האוחז החדש בה- נער צעיר, לא יותר. פרחח, אבל הוא הצליח להנצל מהתופת, הוא שרד. והוא ימשיך לשרוד, בעזרתה.
בשקט, היא אמרה שלום לחברה משכבר הימים, והנער התחיל ללכת במורד הדרך- משאיר את שדה הקרב מאחוריו.
