מה? כתבו רק אחד ויש רק עוד כמה ימים? לא יעלה על הדעת.
הסיפור הזה בכלל עלה לי בראש בלי שום קשר ממש היום, ואז חשבתי והגעתי למסקנה שהוא קשור לפרידה ולכן מתאים (חוץ מזה לא היה לי שום רעיון, גילת'אנס אתה חייב להפסיק לרשום בדוגמאות רעיונות כל כך טובים).
עריכה בקרוב- יש תיאורים שאני רוצה לערוך.
יש גם עוד קטע שרציתי להוסיף, המשך כשהשוליה חוזר למגדל אחרי שנים- נראה לכם רעיון טוב או מיותר?
הסיפור הזה בכלל עלה לי בראש בלי שום קשר ממש היום, ואז חשבתי והגעתי למסקנה שהוא קשור לפרידה ולכן מתאים (חוץ מזה לא היה לי שום רעיון, גילת'אנס אתה חייב להפסיק לרשום בדוגמאות רעיונות כל כך טובים).
"אונתאר, זהו היום! קום כבר!"
אונתאר קילל חרש ונפנף את ידו בכיוון הכללי של העורב. מאז שאדונו לקח את החיה אל המגדל, היא שימשה להעברת הודעות, נשיאת רכיבי קסם, ובעיקר- תפקידה המטריד מכל- להעיר אותו בבוקר. וזה תמיד היה בצווחות.
אונתאר נאנח וקם מן המיטה, לובש במהירות את בגדי הקוסם שלו- אריג רחב שארוגות בו אבני חן זולות רבות, שעליהן הוטלו מגוון כישופים או לחילופין אגרו אנרגיה. אונתאר אף פעם לא הבין למה קוסמים לובשים גלימות- הם סתם מסתבכים בהן. למה לא בגד שהוא גם נוח וגם שימושי?
חדרו לא היה גדול, והיה בנוי מאותה אבן אפורה שממנה היה בנוי שאר המבנה. אונתאר העיף מבט בחדר, ששימש לו בית מאז ילדותו- בשולחן העץ הגדול והעמוס פריטים, בערימות הרכיבים שהיו מפוזרות על הרצפה תמידית, ועל חמשת כונניות הספרים השונות, כל אחת מכילה ספרים בנושא שונה וכל אחת בעלת צורה מוזרה מקודמתה. אונתאר נאנח שוב. הוא יתגעגע למקום הזה, זה היה ביתו- וכעת הוא היה צריך לעזוב אותו.
הוא ירד במדרגות הלולייניות בעוד העורב מצווח מאחוריו. הוא מלמל לחש ופיסת לחם ריחפה מארון קרוב אל ידו. הוא זרק אותו בכיוון הכללי של הציפור, שתפס אותה בחדווה.
למגדל היו חמש קומות עיקריות, ולכל אחת איזורים שונים. בעודו יורד מהקומה הרביעית (החמישית הייתה הספרייה), שהוקצתה לו, אונתאר עבר על פני המעבדה של מורו בקומה השלישית, עצר לרגע להסתכל בקומה השנייה, שתמיד הדהימה אותו מאז שהיה ילד- אוכל מרחף באוויר בכוחות עצמו, בדים מנקים את עצמם, צלחות מלוכלכות מרחפות נשטפות במים שהופיעו יש מאין. ברגע שאונתאר ראה את החדר בפעם הראשונה, הוא ידע שהוא רוצה להיות קוסם. היכולת לבצע דברים יומיומיים פשוטים כל כך באמצעות נקישת אצבעות, קסמה לו. מילולית. מאוחר יותר הוא למד שכשף נרחב שכזה דורש הרבה יותר מאמץ מנקישת אצבעות, ועל כל הקומה היה כישוף קבוע שנתן לחפצים את הכוח לבצע מטלות בעצמם. אך כילד הוא לא חשב על כל זה.
אונתאר הגיע לקומה הראשונה, לאגף של מורו, לונטאלאס. הוא היה אדם גבוה ומרשים, בעל שיער חום שנומר באפור, ותמיד היה סבוך משעות של עבודה ללא שינה. כשהוא נכנס לחדר, לונטאלאס היה באמצע ניסיון לחש חדש כלשהו, אבל הוא הפסיק בשביל לסקור את תלמידו. עיניו הכחולות הנוקבות עברו על בגדיו המרושלים בביקורתיות.
אונתאר, מרוגז מעט, יישר אותם וסידר את עצמו באמצעות לחש פעוט. הוא בא להעיר הערה צינית, אבל עצר את עצמו. זה היום האחרון שלהם יחד. כדאי שיהנו ממנו.
הם הלכו יחד לחדר האוכל, שבו האוכל הופיע תמיד מייד כשנכנסו. בעודם אוכלים לחם, גבינה ופירות (לונטאלאס טען שיותר מזה דורש מאמץ מיותר). מורהו פנה אליו :
"אז אתה יוצא לטינבאר, ומשם לארצות האלפים. אתה יודע את הדרך- ויש עליך את הכסף למסע. אבל אתה, עצמך מוכן?"
הוא תמיד ידע לקרוא אותו כמו ספר פתוח. "אני עוזב את הבית שלא עזבתי למרחק של יותר מכמה קילומטרים כל ילדותי. אני לא יכול לדעת אם אני מוכן עד שאצא לדרך."
"אבל אתה חייב לצאת לדרך- אני לא יכול ללמד אותך עוד. אמרתי לך- יש לך פוטנציאל, אונתאר. הקסם סביבך עוצמתי כפי שלא ראיתי מעודי. אפילו יותר מהמורה האלף שלי. אני אומר לך, האלפים ילמדו אותך נפלאות. דברים שלא חלמת שקיימים. תוכל להיעשות ארכימג- אני בטוח שהאלפים יראו את הפוטנציאל שלך גם כן."
"אני בהחלט מקווה." תמיכתו של מורו עזרה מעט להפיג את הלחץ, אבל רק לזמן קצר. בעודו מסיים ללעוס את הלחם, אונתאר התחיל לקום מהשולחן. אין כל כך יותר על מה לדבר. הם דנו בהכל כבר לפני חודש, כשאונתאר הצליח לסיים בתיקו את דו קרב הקוסמים שלהם. בפעם הראשונה זה שמונה עשרה שנה, מאז שניסה בפעם הראשונה- כשהיה בן שש. אונתאר נשאר עד עכשיו רק כי היה קשה לו לעזוב את ביתו, את האיש שלימד אותו את כל מה שהוא יודע והיה לו כאב- כמו זה שמעולם לא היה לו.
קליע מנצנץ חלף מעל ראשו, מעורר אותו ממחשבותיו. הוא צעק וגידף כשהוא צלל לרצפה, מאחורי השולחן.
"קדימה, פעם אחת אחרונה! נראה אם תהיה מסוגל לנצח את מורך הזקן לפני שתעזוב!" לונטאלאס עמד מצדו השני של השולחן, ידיו נוצצות באנרגיה מאגית. חיוך גדול מילא את פניו, והוא נראה לפתע צעיר.
אונתאר חייך. הדבר החביב עליו ביותר בימי חייו כאן היה הקרבות שלהם. אין דרך טובה מזו לסיים את שהותו כאן.
אונתאר הכין לחש אתמול. הוא עבד עליו כל הלילה, ורצה לבדוק אותו לפני שיעזוב. נראה שזו ההזדמנות.
אונתאר מחא את שתי ידיו בכוח, פיזר אבקה באוויר, ואז זרק אבן קטנה אל הקרקע.
האדמה התחילה לרעוד, וסדקים התפשטו ברצפת האבן. גל אבנים קטן הדף את לונטאלאס לאחר, מוציא אותו משיווי משקל ומערער את בלחש הבא שתכנן להטיל. אבל זה לא היה הסוף. מתוך הקרקע בקע יצור, מעין שילוב של יסודן סלע ומפלצת, והסתער על לונטאלאס.
אונתאר שלט בכל פעולותיו של היצור, בעודו מביט בריכוז מבעד לעיניו. הזרועות הגדולות ניסו למחוץ את לונטאלאס, אבל הוא היה זריז וחמק מהיסודן המגושם.
היסודן שיגר מטח סלעים היישר אל לונטאלאס, שנפל לקרקע בניסיון להתחמק, אך נחבט בכלל זאת מכמה סלעים. הוא צעק בכאב, ואונתאר חשש לרגע. הוא תמיד עשה את הטעות הזו, לא משנה כמה זמן הם תרגלו.
לונטאלאס ניצל את זה. תוך כדי זה שקסמי הריפוי של החדר פועלים עליו, לונטאלאס מיקד את תשומת ליבו בקסם. קרן של אש לבנה חתכה את היסודן לחלקים, והוא קרס לרצפה, ונותרה ממנו רק ערימת סלעים.
זה קרה מהר, ואונתאר בקושי התאושש מהזעזוע. כשאתה מנותק בכוח משליטה ביצור, זה גורר הלם של כמה שניות. אבל זה קרה מספיק פעמים בשביל שאונתאר יהיה רגיל. הוא כבר הכין את הלחש הבא שלו, ושיגר כדור ירוק של חומצה היישר אל לונטאלאס.
לונטאלאס התחמק הצידה, אבל כדור החומצה עקב אחריו. בלית ברירה הוא נאלץ לפוצץ אותו עם ברק, מה שנתן לאונתאר זמן להמשיך בהתקפה. או לפחות כך הוא חשב. הוא עמד לגרום לקרקע לאחוז את הרגליים של לונטאלאס, כשלפתע רוח חבטה בו והעיפה אותו היישר לתוך הקיר.
קסם הריפוי שהוטל בחדר התחיל מיד לפעול, מעמעם את הכאב ומאחה את הפצעים. אונתאר ראה את לונטאלאס מתקרב, ידיו זוהרות בלבן ובכחול. הוא ראה בעיניו שהוא חשב שהוא עומד לסיים אותו. לפעמים קרה שהוא הפסיד ככה, במהירות, על טעות טיפשית אחת. אבל זה היה היום האחרון שלו. הוא לא יתן לו להיות יום כזה.
אונתאר הטיח רצף של ברקים ולהבות במורהו, עובר למצב של הטלה ספונטנית. כאן לא היה תכנון לחשים מראש והטלתם, וניסיון להפריע ליריב כשהוא הטיל אותם. זה היה קרב של האנרגיה המרבית ומי שמתעל אותה טוב יותר, מהר יותר, וחזק יותר. כאן אונתאר היה טוב יותר, כי כמו שמורהו אמר, הקסם סביבו היה חזק מאוד, ולונטאלאס ידע את זה. אבל מרגע שנכנסו למצב הספונטני, לא יכולת לסגת. אם נסוגת- הפסדת.
בעוד הם משתלחים אחד בשני בקליעים קסומים, רעל ולהבות, חומצה וסלעים, אונתאר ניסה משהו חדש. תוך כדי פרצי האנרגיה שהטיחו אחד בשני, הוא הטיל לחש רגיל. הוא כמעט פיצל את התודעה שלו מרוב מאמץ, אבל נראה שזה מצליח.
לונטאלאס הדף חזיז ברק והתכוון להחזיר כלשפתע האדמה נפערה מתחת לרגליו ולכדה אותו. אונתאר הסתער קדימה להחזיק את ידיו של מורו מאחורי גבו, כך שלא יוכל להטיל לחשים. הוא ניצח.
***
אחרי שנחו ונתנו לחדר לתקן את עצמו מהנזקים שגרמו לו, אונתאר קם לבסוף, וצעד בנחישות לכיוון היציאה. תרמילו הופיע על גבו לרצונו, והוא עמד לגשת לאורווה הקטנה שלהם, כשהוא הרגיש יד טופחת על גבו.
אונתאר הסתובב אל מורו, והוא ראה אותו מביט בו במבט עמוק ומתבונן. אונתאר ראה במבט הזה עצב, תקווה ההתרגשות, אבל בעיקר- אמונה.
"אתה מסוגל לזה אונתאר. לא הייתי שולח אותך אם לא הייתי יודע את זה."
אונתאר יכול היה רק לחייך בהכרת תודה. הוא יצא החוצה, וניגש אל העמוד שאליו היה קשור הסוס השחור היפהפה. הוא הריח את פרוותו החמימה. הוא תמיד אהב את הסוס. ארכימאגים יכלו לשגר את עצמם בלי בעיה בכל מקום בו היה מעט קסם, אבל כקוסם פשוט (לפחות כרגע) הוא השתמש בסוס.
וכך הוא דהר משם , לעבר עתיד לא ידוע.
אונתאר קילל חרש ונפנף את ידו בכיוון הכללי של העורב. מאז שאדונו לקח את החיה אל המגדל, היא שימשה להעברת הודעות, נשיאת רכיבי קסם, ובעיקר- תפקידה המטריד מכל- להעיר אותו בבוקר. וזה תמיד היה בצווחות.
אונתאר נאנח וקם מן המיטה, לובש במהירות את בגדי הקוסם שלו- אריג רחב שארוגות בו אבני חן זולות רבות, שעליהן הוטלו מגוון כישופים או לחילופין אגרו אנרגיה. אונתאר אף פעם לא הבין למה קוסמים לובשים גלימות- הם סתם מסתבכים בהן. למה לא בגד שהוא גם נוח וגם שימושי?
חדרו לא היה גדול, והיה בנוי מאותה אבן אפורה שממנה היה בנוי שאר המבנה. אונתאר העיף מבט בחדר, ששימש לו בית מאז ילדותו- בשולחן העץ הגדול והעמוס פריטים, בערימות הרכיבים שהיו מפוזרות על הרצפה תמידית, ועל חמשת כונניות הספרים השונות, כל אחת מכילה ספרים בנושא שונה וכל אחת בעלת צורה מוזרה מקודמתה. אונתאר נאנח שוב. הוא יתגעגע למקום הזה, זה היה ביתו- וכעת הוא היה צריך לעזוב אותו.
הוא ירד במדרגות הלולייניות בעוד העורב מצווח מאחוריו. הוא מלמל לחש ופיסת לחם ריחפה מארון קרוב אל ידו. הוא זרק אותו בכיוון הכללי של הציפור, שתפס אותה בחדווה.
למגדל היו חמש קומות עיקריות, ולכל אחת איזורים שונים. בעודו יורד מהקומה הרביעית (החמישית הייתה הספרייה), שהוקצתה לו, אונתאר עבר על פני המעבדה של מורו בקומה השלישית, עצר לרגע להסתכל בקומה השנייה, שתמיד הדהימה אותו מאז שהיה ילד- אוכל מרחף באוויר בכוחות עצמו, בדים מנקים את עצמם, צלחות מלוכלכות מרחפות נשטפות במים שהופיעו יש מאין. ברגע שאונתאר ראה את החדר בפעם הראשונה, הוא ידע שהוא רוצה להיות קוסם. היכולת לבצע דברים יומיומיים פשוטים כל כך באמצעות נקישת אצבעות, קסמה לו. מילולית. מאוחר יותר הוא למד שכשף נרחב שכזה דורש הרבה יותר מאמץ מנקישת אצבעות, ועל כל הקומה היה כישוף קבוע שנתן לחפצים את הכוח לבצע מטלות בעצמם. אך כילד הוא לא חשב על כל זה.
אונתאר הגיע לקומה הראשונה, לאגף של מורו, לונטאלאס. הוא היה אדם גבוה ומרשים, בעל שיער חום שנומר באפור, ותמיד היה סבוך משעות של עבודה ללא שינה. כשהוא נכנס לחדר, לונטאלאס היה באמצע ניסיון לחש חדש כלשהו, אבל הוא הפסיק בשביל לסקור את תלמידו. עיניו הכחולות הנוקבות עברו על בגדיו המרושלים בביקורתיות.
אונתאר, מרוגז מעט, יישר אותם וסידר את עצמו באמצעות לחש פעוט. הוא בא להעיר הערה צינית, אבל עצר את עצמו. זה היום האחרון שלהם יחד. כדאי שיהנו ממנו.
הם הלכו יחד לחדר האוכל, שבו האוכל הופיע תמיד מייד כשנכנסו. בעודם אוכלים לחם, גבינה ופירות (לונטאלאס טען שיותר מזה דורש מאמץ מיותר). מורהו פנה אליו :
"אז אתה יוצא לטינבאר, ומשם לארצות האלפים. אתה יודע את הדרך- ויש עליך את הכסף למסע. אבל אתה, עצמך מוכן?"
הוא תמיד ידע לקרוא אותו כמו ספר פתוח. "אני עוזב את הבית שלא עזבתי למרחק של יותר מכמה קילומטרים כל ילדותי. אני לא יכול לדעת אם אני מוכן עד שאצא לדרך."
"אבל אתה חייב לצאת לדרך- אני לא יכול ללמד אותך עוד. אמרתי לך- יש לך פוטנציאל, אונתאר. הקסם סביבך עוצמתי כפי שלא ראיתי מעודי. אפילו יותר מהמורה האלף שלי. אני אומר לך, האלפים ילמדו אותך נפלאות. דברים שלא חלמת שקיימים. תוכל להיעשות ארכימג- אני בטוח שהאלפים יראו את הפוטנציאל שלך גם כן."
"אני בהחלט מקווה." תמיכתו של מורו עזרה מעט להפיג את הלחץ, אבל רק לזמן קצר. בעודו מסיים ללעוס את הלחם, אונתאר התחיל לקום מהשולחן. אין כל כך יותר על מה לדבר. הם דנו בהכל כבר לפני חודש, כשאונתאר הצליח לסיים בתיקו את דו קרב הקוסמים שלהם. בפעם הראשונה זה שמונה עשרה שנה, מאז שניסה בפעם הראשונה- כשהיה בן שש. אונתאר נשאר עד עכשיו רק כי היה קשה לו לעזוב את ביתו, את האיש שלימד אותו את כל מה שהוא יודע והיה לו כאב- כמו זה שמעולם לא היה לו.
קליע מנצנץ חלף מעל ראשו, מעורר אותו ממחשבותיו. הוא צעק וגידף כשהוא צלל לרצפה, מאחורי השולחן.
"קדימה, פעם אחת אחרונה! נראה אם תהיה מסוגל לנצח את מורך הזקן לפני שתעזוב!" לונטאלאס עמד מצדו השני של השולחן, ידיו נוצצות באנרגיה מאגית. חיוך גדול מילא את פניו, והוא נראה לפתע צעיר.
אונתאר חייך. הדבר החביב עליו ביותר בימי חייו כאן היה הקרבות שלהם. אין דרך טובה מזו לסיים את שהותו כאן.
אונתאר הכין לחש אתמול. הוא עבד עליו כל הלילה, ורצה לבדוק אותו לפני שיעזוב. נראה שזו ההזדמנות.
אונתאר מחא את שתי ידיו בכוח, פיזר אבקה באוויר, ואז זרק אבן קטנה אל הקרקע.
האדמה התחילה לרעוד, וסדקים התפשטו ברצפת האבן. גל אבנים קטן הדף את לונטאלאס לאחר, מוציא אותו משיווי משקל ומערער את בלחש הבא שתכנן להטיל. אבל זה לא היה הסוף. מתוך הקרקע בקע יצור, מעין שילוב של יסודן סלע ומפלצת, והסתער על לונטאלאס.
אונתאר שלט בכל פעולותיו של היצור, בעודו מביט בריכוז מבעד לעיניו. הזרועות הגדולות ניסו למחוץ את לונטאלאס, אבל הוא היה זריז וחמק מהיסודן המגושם.
היסודן שיגר מטח סלעים היישר אל לונטאלאס, שנפל לקרקע בניסיון להתחמק, אך נחבט בכלל זאת מכמה סלעים. הוא צעק בכאב, ואונתאר חשש לרגע. הוא תמיד עשה את הטעות הזו, לא משנה כמה זמן הם תרגלו.
לונטאלאס ניצל את זה. תוך כדי זה שקסמי הריפוי של החדר פועלים עליו, לונטאלאס מיקד את תשומת ליבו בקסם. קרן של אש לבנה חתכה את היסודן לחלקים, והוא קרס לרצפה, ונותרה ממנו רק ערימת סלעים.
זה קרה מהר, ואונתאר בקושי התאושש מהזעזוע. כשאתה מנותק בכוח משליטה ביצור, זה גורר הלם של כמה שניות. אבל זה קרה מספיק פעמים בשביל שאונתאר יהיה רגיל. הוא כבר הכין את הלחש הבא שלו, ושיגר כדור ירוק של חומצה היישר אל לונטאלאס.
לונטאלאס התחמק הצידה, אבל כדור החומצה עקב אחריו. בלית ברירה הוא נאלץ לפוצץ אותו עם ברק, מה שנתן לאונתאר זמן להמשיך בהתקפה. או לפחות כך הוא חשב. הוא עמד לגרום לקרקע לאחוז את הרגליים של לונטאלאס, כשלפתע רוח חבטה בו והעיפה אותו היישר לתוך הקיר.
קסם הריפוי שהוטל בחדר התחיל מיד לפעול, מעמעם את הכאב ומאחה את הפצעים. אונתאר ראה את לונטאלאס מתקרב, ידיו זוהרות בלבן ובכחול. הוא ראה בעיניו שהוא חשב שהוא עומד לסיים אותו. לפעמים קרה שהוא הפסיד ככה, במהירות, על טעות טיפשית אחת. אבל זה היה היום האחרון שלו. הוא לא יתן לו להיות יום כזה.
אונתאר הטיח רצף של ברקים ולהבות במורהו, עובר למצב של הטלה ספונטנית. כאן לא היה תכנון לחשים מראש והטלתם, וניסיון להפריע ליריב כשהוא הטיל אותם. זה היה קרב של האנרגיה המרבית ומי שמתעל אותה טוב יותר, מהר יותר, וחזק יותר. כאן אונתאר היה טוב יותר, כי כמו שמורהו אמר, הקסם סביבו היה חזק מאוד, ולונטאלאס ידע את זה. אבל מרגע שנכנסו למצב הספונטני, לא יכולת לסגת. אם נסוגת- הפסדת.
בעוד הם משתלחים אחד בשני בקליעים קסומים, רעל ולהבות, חומצה וסלעים, אונתאר ניסה משהו חדש. תוך כדי פרצי האנרגיה שהטיחו אחד בשני, הוא הטיל לחש רגיל. הוא כמעט פיצל את התודעה שלו מרוב מאמץ, אבל נראה שזה מצליח.
לונטאלאס הדף חזיז ברק והתכוון להחזיר כלשפתע האדמה נפערה מתחת לרגליו ולכדה אותו. אונתאר הסתער קדימה להחזיק את ידיו של מורו מאחורי גבו, כך שלא יוכל להטיל לחשים. הוא ניצח.
***
אחרי שנחו ונתנו לחדר לתקן את עצמו מהנזקים שגרמו לו, אונתאר קם לבסוף, וצעד בנחישות לכיוון היציאה. תרמילו הופיע על גבו לרצונו, והוא עמד לגשת לאורווה הקטנה שלהם, כשהוא הרגיש יד טופחת על גבו.
אונתאר הסתובב אל מורו, והוא ראה אותו מביט בו במבט עמוק ומתבונן. אונתאר ראה במבט הזה עצב, תקווה ההתרגשות, אבל בעיקר- אמונה.
"אתה מסוגל לזה אונתאר. לא הייתי שולח אותך אם לא הייתי יודע את זה."
אונתאר יכול היה רק לחייך בהכרת תודה. הוא יצא החוצה, וניגש אל העמוד שאליו היה קשור הסוס השחור היפהפה. הוא הריח את פרוותו החמימה. הוא תמיד אהב את הסוס. ארכימאגים יכלו לשגר את עצמם בלי בעיה בכל מקום בו היה מעט קסם, אבל כקוסם פשוט (לפחות כרגע) הוא השתמש בסוס.
וכך הוא דהר משם , לעבר עתיד לא ידוע.
עריכה בקרוב- יש תיאורים שאני רוצה לערוך.
יש גם עוד קטע שרציתי להוסיף, המשך כשהשוליה חוזר למגדל אחרי שנים- נראה לכם רעיון טוב או מיותר?
)
