Dark sith
פונדקאי ותיק
האמת היא שלא רציתי לפרסם ראשון כדי לא לקבל את כל האש, אבל אני גם ככה משועמם.
יצא קצת יותר ארוך ממה שחשבתי.
אגב, כתבתי בוורד, אז כל הכתב הנטוי לא מופיע כאן. אני אערוך את זה בהקדם.
סיפור ראשון, אז תהיו עדינים, כן? וברור שזה גרוע.. אז נסו לא לציין את המובן מעליו.
חוץ מזה, חופשיים לסקול.
אם למישהו יש שם אחר, אני פתוח להצעות.
יצא קצת יותר ארוך ממה שחשבתי.
אגב, כתבתי בוורד, אז כל הכתב הנטוי לא מופיע כאן. אני אערוך את זה בהקדם.
לצוד עם הרוח
אלן חיכה לרוח. במקומו בכלוב, מעל כל הקונים והסוחרים, הוא התבונן בהולכים ושבים והקשיב. במרוצת הימים שמע מתחתיו שיחות רבות, אוזניו החדות שומעות כל צליל במרחק של חצי מיל. אלן התעלם ממרביות השיחות והצלילים. צעקות המוכרים, צעדי ההולכים, צהלות סוסים, קול גלגלי הכרכרות שנוקשות באבן ואנחות העבדים. העבדים עשו הכי הרבה רעש, אחדים זועקים לחופש, אחרים מתחננים למים וצל, ישנם שבוכים ומגרדים את פצעי ההצלפות וחלקם אף טיפשים מספיק ומדברים עם הקונים והעבדים האחרים. אלן התעלם מכל הצלילים הללו והקשיב לנוגש העבדים שמתחתיו. הוא התמקח עליו עם לורד עשיר. הלורד דרש להוריד את המחיר בעשרת אלפיים בלוטים "היצור נראה נורא. כמה זמן אתה מנסה למכור אותו? חודשיים? אף אחד לא ישלם לך מחיר מופקע שכזה, אפילו לו על מחליף צורה. הנערים שלי מדווחים לי שהוא לא אכל ושתה במשך חודש לפחות. לאף אחד בשוק הזה אין מספיק כסף בכדי לקנות אותו, הצעה טובה משלי לא תקבל". הלורד צדק כמובן. האדון הסוחר היה חמדן, ולמרות שמחליפי צורה עבדים היו נדירים בימים הללו, המחיר עדיין היה גבוהה מאוד. אלן הפסיק להקשיב ונאנח בהקלה, נותן לאוויר לזרום שוב בריאותיו. היום הוא לא היום בו יימכר. הלורד, אלן הניח שהיה כזה בגלל בגדיו ושומריו, פנה לכיוון שממנו בא ושומריו אחריו, רכובים על שני נמרים. אלן חשף שיניים ונהם לכיוונם, נותן לצד החייתי שבו להשתלט עליו לרגע. הוא ניסה לקום על רגליו ולהתבונן בהם מתרחקים, אך היה חלש מידי. הכלוב, עשוי זכוכית קרה, שאב את כוחו וגנב את מהותו, לא לתמיד, אך הזכוכית שרטה במודעות החיה שלו, משתקת אותה. בקושי רב תפס אלן בסורגי הכלוב ומשך את עצמו למעלה ,מרגיש בכל רגע איך הזכוכית לוקחת את כוחו. כשעזב את הסוגרים, עמד אלן בחוסר יצבות בכלוב מנסה לאזן את עצמו כך שלא ייפול. כשעמד הצליח להבחין בלורד ושמוריו מתרחקים. הלורד היה רכוב על דב ענק, מתנשא מעל שומריו. אלן הביט בספק בלורד, מתלבט מי הם השומרים האמיתיים, בני האדם או החיות. אלן רצה ליפול לרצפת הכלוב, אחרי שווידא שהלורד אכן מתרחק, אך תנועה בזווית עיניו הסיחה את דעתו. זו לא הייתה תנועה שגרתית, אלן הבחין בכל הדברים מסביבו, שום דבר רגיל לא יסיח את דעתו. אלן חיפש את התנועה עוד פעם, ומצא אותה הרחק, מעבר לדוכנים. עלה בודד עף באוויר לכיוונו. אלן צחק. הוא התיישב על רצפת הכלוב וצחק בקול רב. למשמע צחוקו העבדים השתתקו. רבים פסקו ממלאכתם והביטו בו. אלן התעלם. הרוח המשחררת, מנבאת הגאולה, הרוח המחייה הגיעה. לאחר המתנה ארוכה היא כאן, ואיתה החופש.
מכל הסוחרים העשירים והלורדים שבאו לקנות את מחליף הצורה, שנא אלריו את האחרון יותר מכולם. עוד כשהלורד אטילדור התקרב לדוכן העבדים, אלריו הביט בו בפקפוק. היצור הזה יביא לי רק צרות חשב אלריו. אם האדון הסוחר יגלה שהצליח לריב עם אחד הלורדים של האזור...עדיף לא לחשוב על זה, אולי הוא יסתלק ואוכל לשכוח מזה. הוא ידע שכך לא מתנהלים הדברים. כשיחלוף הזמן והיצור לא יימכר, יאלץ האדון להוריד את המחיר שלו. הוא לא מעוניין להיפטר ממנו, לא, כלל לא. אבל הבושה, ההשפלה בכך שלא הצליח למכור, זאת תהיה הסיבה שמחיר ירד. האדון תמיד מוכר. הסחורה שלו הכי טובה, ואם היצור לא יימכר מהר, הוא ייחשב פגום. האדון גם לא ייקח את היצור לעצמו. כבר יש לו אחד, ולתחזק אותו כשומר עולה יותר מכעבד. עדיף שהיצור יימכר כמה שיותר מהר והחיים יחזרו לשגרה. אלריו חזר להשגיח על העבדים. תפקידו היה לדאוג להם ולנהל את עניין הכספים. הוא לא באמת היה נוגש, אך האדון החליט שיקראו לו נוגש, וכך עשו כולם. אדונו היה אדם בעל השפעה רבה, וכולם בשוק פחדו ממנו. בזמן שהלורד התרחק אלריו ירק על הרצפה. "איש מתועב" הוא מלמל לעצמו. הוא הרים את מבטו והתבונן במחליף הצורה שנאבק לקום על רגליו. אלריו ירק עד פעם. אסור לו לחשוב יותר מידי על היצור, עדיף לטפל בשאר העבדים. אלריו חזר לעבוד, בזמן שהכרוז צורח מחירים, אלריו צד בעיניו קונים, אנשים שהתבוננו בעבדים זמן רב מספיק לא היו סתם סקרנים, הם היו קונים ביישנים, ותפקידו החשוב ביותר של אלריו היה למצוא אותם. עיניו נחו על אביר גבוהה, לבוש בשריון מלא, כל חלק בגופו מכוסה שריון מצוחצח ובוהק, ולא רק זה, הוא לבש גלימה עם ברדס שכיסה את פניו. אלריו חש אי נוחות לראות אדם לבוש כך ביום חם, אך לא ניסה להתעלם. האביר התבונן במחליף הצורות. אם האביר יכול לשלם, הוא יקבל את היצור. בלי קשר להתנהגותו. אלריו ניגש אליו במהירות והחל לדבר. "שלום לך אביר טוב. האם אתה מעוניין במחליף צורות משובח? הוא יהיה שומר ראש מצויין, ואפילו נושא כלים, אם תרצה, למרות שלצידך היצור נראה לא מאיים כלל, עכבר" אלריו הביט ביצור פעם נוספת, באמת מזכיר עכבר. האביר הנהן ושניהם התקרבו מעט לכלוב, כדי לדון בפרטים. "המחיר הוא שלוש עשרה אלף בלוטים, אך נוכל להוריד את המחיר מעט לשתים עשרה אלף וחמש מאות בלוטים, ביכולתי לעשות זאת" כך התנהל כל משא ומתן שאלריו עשה, לפחות כל אחד בעבדים הגדולים. הרבה פעמים האנשים יקפצו על המציאה במקום באמת לנהל משא ומתן, וכמובן שהוא לא ירד משתיים עשרה אלף, שזה המחיר האמיתי של היצור. הוא התחיל לצחוק. אלריו הרים את מבטו בחשש מסוים. זו התנהגות חריגה ליצור, והתנהגות חריגה לעבד בכללי. מבטו של מחליף העורות היה רחוק, והוא צחק בפראות. אלריו שמע את האביר שולף את חרבו והוא פנה מיד להרגיע אותו "אל דאגה, הוא נמצא בתוך כלוב מיוחד שמונ..." אלריו לא הספיק לסיים את המשפט. בעוד האביר שולף את החרב מבטנו, הנוגש התמוטט, טועם את הדם על שפתיו.
אלן צחק בפראות. שנים שלא צחק ככה. מתחתיו הנוגש והאבירה התקרבו , אך הוא עדיין הביט בעלה, שהפך לעלים רבים, שהתקרבו לכיוונו. עוד רגע הרוח תפגע בו. עוד רגע החופש יבוא. העלים היו כה קרובים. עד כמה שניות. האבירה קפצה. הקפיצה לא הייתה אפשרית, אף יצור, גם לא מחליף צורות, היה יכול לקפוץ לגובה כזה. אבל האבירה לא הייתה יצור אל יצורים. בעוד היא קופצת, האבירה הניפה את החרב שלה, חרב ארוכה וחדה, לצידי גופה. כאשר עבר מעט את אלן היא שיספה עם החרב שלה את שרשרת הברזל שהחזיקה את הכלוב. הרוח פגעה באלן. הוא הריח ריחות חדשים. ריחות של צמיחה ושל נהרות, ריחות של שמש ובוץ וציד.הוא הריח את כל הריחות הללו בעוד הכלוב נופל ארצה. עשרה מטרים נפל הכלוב, עד שפגע ברצפה והתנפץ לעשרות אלפי חתיכות.
הצרחות מאחורי הלורד אטילדור גרמו לו לסובב את הדוב הענק שלו ולהתבונן במתרחש. עיניו היו חדות, ולכן כשראה את האבירה קופצת וחותכת את הכלוב התלוי קרא לשומריו במהירות. "מחליף העורות השתחרר" צעק " ויש אחד נוסף, אולי יש עוד בסביבה. אנחנו לוכדים אותם ואז מסתלקים, לפני שמחליף העורות של האדון הסוחר יגיע. מהרו". אטילדור הביט באזיקי הזכוכית שבידיו בעוד הדוב התחיל לרוץ, רומס כל דבר שעומד בדרכו.
האנשים ניסו לפנות דרך לאבירה ולאלן, אבל רובם לא זזו מספיק מהר. לצערו, הם האטו אותם מאוד. מחליפי צורה מעולם לא שנאו את בני האדם, רק את חלקם. בזמן שרץ, מנסה להתחמק מכל המכשולים שבדרכו, הרגיש אלן את כוחו חוזר אליו. הוא לא היה מסוגל לרוץ כמו האבירה, אם אפשר לקרוא למה שהיא עושה ריצה, לא לאחר שבילה חודשיים בכלוב, אבל הוא רץ מהר. מאחוריו שמע את נהמות הנמרים ושאגת הדוב וידע שהם ניצודים. אלן דחף את עצמו עוד קצת והחל לרוץ מהר יותר בעוד האבירה, רבת כנף, מפנה מכשולים מהדרך. הם פנו פניות רבות, מנסים להרגיש את הבית, להריח אותו. אלן התנגש בעגלה גדולה שנשאה בשר. תוך שניות אחדות הוא קם על רגליו, במבט חטוף הבחין בדוב בסוף הרחוב הארוך, וקרוב יותר שעטו שני שומרי הראש על נמרים. אלן יאלץ לרוץ מהר יותר. כבר אין באפשרותם להתחבא, ריח הבשר יסגיר אותם. הנמרים התקרבו, אחד מאחורי אלן והאחר לשמאלו, על הגגות. רבת כנף הבחינה בהם ונתנה לאלן לחלוף על פניה, היא תלחם בשומרים בעוד הוא יברח. אלן המשיך לרוץ, אך עם חשש בליבו. שני הלוחמים הללו נראו מיומנים. הדרך בה החזיקו את החניתות שלהם, הדרך בה גופם זרם עם תנועת הנמר עליו רכבו. לשניהם היה אזיקי זכוכית ביד. אם רבת כנף תפסיד, היא תלכד. בניגוד לכל מה שאלן היה צריך לעשות, הוא הסתובב ורץ חזרה, הישר לנמרים.
רבת כנף לא פחדה מימה. לא היה בן אנוש מספיק מיומן בכל מחוזות המרזח שהיה מסוגל להביס אותה. כאשר הסתערה על הלוחמים הרכובים היא לא ציפתה לכזאת מהירות וכוח מצד בני האנוש. הם וודאי משתמשים בקמעות. רבת כנף לא הייתה מסוגלת לראות, היא הרגישה את האוויר מסביבה. הלוחמים רימו. קרב הוא לא קרב כאשר לאחר הצדדים יש קסם. כמובן שלרבת כנף יש קסם משלה, והיא זזה מהר יותר מכל אחד מהלוחמים הללו, אבל היא נולדה כך, היא לא רימתה. רבת כנף הייתה ישרה מאוד והגונה. היא לא הרגה אדם מעולם. אפילו לא את הנוגש , וודאי שלא. בעוד כל חלק בגופה חושב ונלחם בשני השומרים, הגיע הדוב במהירות ועליו רכוב איש בשריון. הדוב הרים את רבת כנף בפיו ונגס. רבת כנף לא חשב כאב, כבר זמן מה שלא חשב כאב. הגלימה נפלה, חושפת את הפנים של רבת כנף. אך לא היו שם פנים, רק אפלה מתפתלת. מתוך השריון פרצו אלפי דבורים מזמזמות.
אלריו פקח את עיניו. הוא לא זכר שהם נסגרו. מסביבו הייתה מהומה ענקית. העבדים שאגו בכלובים. אנשים התרוצצו ברחובות השוק. כאוס וחורבן היו מסביבו. הוא דרך על שברי הזכוכית הקרה. היצור ברח. אלריו נהם. האדון יכעס, ועליו לתפוס את היצור לפני שיברח לעד. עיניו החומות של אלריו זהרו בצבע ירוק ובעוד הוא גדל ובגדיו נקרעים ממנו, ניתן היה להבחין בקעקועי עבדות לאורך עמוד השדרה שלו. אחר כך גופו התכסה פרווה שחורה. אלריו עצם עיניו והכין את עצמו לכאב. כשפקח אותן אלריו היה מת, קליפה של עור. במקום זה הוא היה שן שחורה. הפנתר הענק הריח את האוויר. לרגע הכל דמם, ואז, בשאגה מחרישת אוזניים הצטרף למרדף.
רבת כנף היא רק גורה, חשב זנב ארוך כאשר הצטרף לציד. היא אמנם מיומנת ביותר וזריזה מאוד, אבל גורה. זנב ארוך הניח שזה מה שיקרה, ולכן הסתתר בצללים והמתין. כאשר הרוח הגיעה הוא סלל שביל של ריח שיוביל את רבת כנף ואת עיני סער במהירות לכיוון היציאה. כשיצאו מהעיר הוא יוכל להוביל אותם לבית. הציד התחיל וזנב ארוך לחשש כשהסתובב לאחור. הוא התכוון להצטרף לקרב, אבל הריח ניחוח לא צפוי. ארבעה מחליפי צורה, לא שלושה- שלושתם- אלא אחד נוסף. למרות שלא ראה למרחק, הוא הריח את מחליף הצורה. שם הוא הבחין בו. הריח התחזק כל רגע. זנב ארוך זחל במהירות קדימה, חולף על פני עיני סער ורבת כנף. הציד שלו ראוי אף יותר.
הלוחמים היו חזקים יותר. הם דחקו את אלן ואת רבת כנף לסמטאות ללא מוצא. רבת כנף נאלצה לנטוש את גופה הקודם ולעבור לגוף אחר, אנושי יותר, שמה היה איסיר. אולי רצתה לעורר אי נוחות בשומרים בכך שהם נלחמים באישה ערומה, אם כן, זה לא עבד. אלן זינק על הגגות כשבידו קרש ששבר מדוכן עץ. משום שהלבישו אותו רק באזור החלציים שלו, כנהוג לעבד, הוא לא הוגבל בתנועותיו וזז בגמישות כשחמק מהחניתות והטפרים. אלן ואיסיר נלחמו גב אל גב. דוקרים חובטים ומזנקים. אלן מעולם לא נלחם כך בבני אדם. שני הלוחמים לבשו קמעות, רבים מידי כדי שאלן יוכל לספור. ידיהם היו מכוסות טבעות, שרשראות מונחות על צוואריהם, עגילים רבים אין ספור, תכשיטי שער. כמות כזאת של קמאות הייתה הורגת בן אנוש רגיל. אלן דחק בעצמו להמשיך להילחם. הוא לא נלחם באמת, הלחימה שלו הייתה רפויה מאוד, רק להתחמק, להתיש את הלוחמים ולאגור כוח כדי להחליף צורה.הלוחמים אמנם לבשו עשרות קמעות והיו חזקים ומהירים יותר מכל אדם אחר, אבל למרות מה שחשב, הם לא היו מספיק מיומנים בנשק. הם נבחרו לשומרים משום שיכלו להשתמש בכל כך הרבה קמעות בו זמנית, לא בגלל שהיו רבי אומן. במונחים של בני אדם אלן היה רב אומן, וגם איסיר. שניהם התאמנו עשרות שנים, זמן קצר למחליפי צורה, והתמחו בכל סוגי הנשקים. למרות זאת לתוקפים היה יתרון גלוי, היה להם זכוכית קרה. מספיק שיאחד מהם יגע בזכוכית, שניהם ינוטרלו די מהר. לא, הוא לא ילכד שוב. אסור לזה לקרות, הוא יהרוג אותם ויברח. אלן צרח כאשר החליף את צורתו. עיניו הכחולות זהרו להפכו לבנות. הוא צימח שער שחור על כל גופו. נשמע קול קריעה כאשר העור והמכנס צנחו יחד לעיסה ועיני סער קם על רגליו. כלב ענק, גדול אף יותר מהנמרים, ובעיניו מוות. עיני סער תקף. הוא הפיל במהירות את הלוחם הראשון, מעניק לאיסיר הזדמנות לתקוף את הנמר.למרות שהחיה שאגה וחשפה שיניה באיום, היא צנחה אחרי שתי אבחות חרב. איסיר החליקה מתחתיה וחתכה לאורך הבטן. אחר כך חתכה את הרגליים האחוריות שלה והחיה הגדולה קרסה. איסיר רצה לכיוון הלוחם השני בזמן שעיני סער תקף את הדוב. הלוחם על הדוב נופף בחרב הארוכה שלו בפראות בעוד עיני סער חג סביבו, מחפש נקודת טורפה. הדוב היה עצום, גדול פי שתיים מעיני סער וחזק יותר. טרף טוב. עיני סער תקף. הוא רץ והתנגש בדוב, מערער את שיווי המשקל של הלוחם ומרגיז את הדוב. בעוד עיני סער מתרחק, תקף הדוב בפרץ של פראות. עיני סער נבח במהירות ורץ לכיוון הדוב בשיניים שלופות.
איסיר הרגה את הנמר. הלוחם השני פחד ממנה לאחר שחברו נהרג והקרב היה קצר. היא חתכה את רגליו תחילה ואחר כך את ראשו של הנמר. הלוחם ההמום ניסה להתגונן, אבל עכשיו הוא היה באותו הגובה של איסיר ואחרי שתי מהלומות החנית נפלה מידיו. איסיר חבטה בצד צווארו והוא קרס מידי. עיני סער עדיין נלחם. הוא נבח ורץ אל עבר הדוב. איסיר הביטה בחנית של הלוחם שעילפה בהרהור. הייתכן? היא הרימה אותה בזריזות וזרקה אותה לכיוון עיני סער.
הדוב עמד על רגליו האחוריות והלוחם על גבו צעק צעקת קרב. עיני סער זינק והחליף צורה. כשהיה אלן תפס את החנית שנזרקה לכיוונו ונעץ אותה בראשו של הדוב. הוא חמק בזריזות מהגופה הנופלת ומצא את הלורד שוכב מת כשאותה החנית נעוצה בראשו. אלן חייך והסתובב לכיוון איסיר, אך כשהביט בה מצא רק פחד. "הבט" אמרה.
שן שחורה הלך בקושי רב על עבר שני מחליפי הצורה. בפיו נשא את ראש הנחש שהרג לפני רגע. הקרב עם הנחש החליש אותו, אבל היה עליו לתפוס את העבד, אחרת האדון יעניש אותו. הפצעים סירבו להגליד, שלא כמו שאר הפצעים שספג במשך חייו. הארס עשה את זה. שני מחליפי הצורה הביטו בו, אחת הצביע עליו בעוד השני החזיק בחנית ועמד מולה. הוא הריח את הפחד שלה ואת הזעם שלו. זה יהיה קרב קל. שן שחורה צלע והתקרב לכיוונם. הוא התכוון לזנק, אך במקום זה התכווץ. קול נשמע במוחו. תחילה היה עמום, אבל לאחר מכן התחדד ונשמע ברור יותר ויותר. "עליך לסגת. הם ינצחו אותך ואני אושפל" שן שחורה חיפש את אדונו, אבל הוא לא היה בסביבה. הקול הגיע מתוך מוחו. הוא ברח בחזרה לדוכן העבדים. "אמנם ברחנו היום יקירי, אך אנחנו נצוד שוב, אני מבטיח".
אלן רצה לברוח, אבל איסיר לא זזה. "אנחנו לפחות צריכים את הראש" היא אמרה לו. "לפחות את הראש, צריך לקבור אותו עם משהו" היא התקדמה לקחת את הראש בעודה מתייפחת. לא היו דמעות, מחליפי צורה לא בכו, אבל הם איבדו חבר היום, אח. אלן חשב שזאת מלכודת, הפנתר יסתובב כל רגע ויתקוף. אבל הפנתר לא הסתובב, ואף אחד לא תקף. ממתי הוא חושש כל כך? בעוד הם יצאו מהעיר , רוח התחילה לנשוב. איסיר החזיקה את ראש הנחש הענק והבעה נחושה על פניה. "זה באשמתי" היא אמרה. "יכולתי להרוג אותו וריחמתי עליו. לא ידעתי מה הוא היה. עכשיו אני יודעת, ויום יבוא ואני אחזור ואהרוג אותו". אלן חייך אליה, הוא התגעגע אליה כל כך. גם לאוראס, אבל בעיקר אליה. הוא החליף צורה ואיסיר טיפסה עליו, מחזיקה בראש הנחש. הוא רץ בעקבות הרוח, אל עבר שדות האין סוף, אל הבית, אל החופש.
אלן חיכה לרוח. במקומו בכלוב, מעל כל הקונים והסוחרים, הוא התבונן בהולכים ושבים והקשיב. במרוצת הימים שמע מתחתיו שיחות רבות, אוזניו החדות שומעות כל צליל במרחק של חצי מיל. אלן התעלם ממרביות השיחות והצלילים. צעקות המוכרים, צעדי ההולכים, צהלות סוסים, קול גלגלי הכרכרות שנוקשות באבן ואנחות העבדים. העבדים עשו הכי הרבה רעש, אחדים זועקים לחופש, אחרים מתחננים למים וצל, ישנם שבוכים ומגרדים את פצעי ההצלפות וחלקם אף טיפשים מספיק ומדברים עם הקונים והעבדים האחרים. אלן התעלם מכל הצלילים הללו והקשיב לנוגש העבדים שמתחתיו. הוא התמקח עליו עם לורד עשיר. הלורד דרש להוריד את המחיר בעשרת אלפיים בלוטים "היצור נראה נורא. כמה זמן אתה מנסה למכור אותו? חודשיים? אף אחד לא ישלם לך מחיר מופקע שכזה, אפילו לו על מחליף צורה. הנערים שלי מדווחים לי שהוא לא אכל ושתה במשך חודש לפחות. לאף אחד בשוק הזה אין מספיק כסף בכדי לקנות אותו, הצעה טובה משלי לא תקבל". הלורד צדק כמובן. האדון הסוחר היה חמדן, ולמרות שמחליפי צורה עבדים היו נדירים בימים הללו, המחיר עדיין היה גבוהה מאוד. אלן הפסיק להקשיב ונאנח בהקלה, נותן לאוויר לזרום שוב בריאותיו. היום הוא לא היום בו יימכר. הלורד, אלן הניח שהיה כזה בגלל בגדיו ושומריו, פנה לכיוון שממנו בא ושומריו אחריו, רכובים על שני נמרים. אלן חשף שיניים ונהם לכיוונם, נותן לצד החייתי שבו להשתלט עליו לרגע. הוא ניסה לקום על רגליו ולהתבונן בהם מתרחקים, אך היה חלש מידי. הכלוב, עשוי זכוכית קרה, שאב את כוחו וגנב את מהותו, לא לתמיד, אך הזכוכית שרטה במודעות החיה שלו, משתקת אותה. בקושי רב תפס אלן בסורגי הכלוב ומשך את עצמו למעלה ,מרגיש בכל רגע איך הזכוכית לוקחת את כוחו. כשעזב את הסוגרים, עמד אלן בחוסר יצבות בכלוב מנסה לאזן את עצמו כך שלא ייפול. כשעמד הצליח להבחין בלורד ושמוריו מתרחקים. הלורד היה רכוב על דב ענק, מתנשא מעל שומריו. אלן הביט בספק בלורד, מתלבט מי הם השומרים האמיתיים, בני האדם או החיות. אלן רצה ליפול לרצפת הכלוב, אחרי שווידא שהלורד אכן מתרחק, אך תנועה בזווית עיניו הסיחה את דעתו. זו לא הייתה תנועה שגרתית, אלן הבחין בכל הדברים מסביבו, שום דבר רגיל לא יסיח את דעתו. אלן חיפש את התנועה עוד פעם, ומצא אותה הרחק, מעבר לדוכנים. עלה בודד עף באוויר לכיוונו. אלן צחק. הוא התיישב על רצפת הכלוב וצחק בקול רב. למשמע צחוקו העבדים השתתקו. רבים פסקו ממלאכתם והביטו בו. אלן התעלם. הרוח המשחררת, מנבאת הגאולה, הרוח המחייה הגיעה. לאחר המתנה ארוכה היא כאן, ואיתה החופש.
מכל הסוחרים העשירים והלורדים שבאו לקנות את מחליף הצורה, שנא אלריו את האחרון יותר מכולם. עוד כשהלורד אטילדור התקרב לדוכן העבדים, אלריו הביט בו בפקפוק. היצור הזה יביא לי רק צרות חשב אלריו. אם האדון הסוחר יגלה שהצליח לריב עם אחד הלורדים של האזור...עדיף לא לחשוב על זה, אולי הוא יסתלק ואוכל לשכוח מזה. הוא ידע שכך לא מתנהלים הדברים. כשיחלוף הזמן והיצור לא יימכר, יאלץ האדון להוריד את המחיר שלו. הוא לא מעוניין להיפטר ממנו, לא, כלל לא. אבל הבושה, ההשפלה בכך שלא הצליח למכור, זאת תהיה הסיבה שמחיר ירד. האדון תמיד מוכר. הסחורה שלו הכי טובה, ואם היצור לא יימכר מהר, הוא ייחשב פגום. האדון גם לא ייקח את היצור לעצמו. כבר יש לו אחד, ולתחזק אותו כשומר עולה יותר מכעבד. עדיף שהיצור יימכר כמה שיותר מהר והחיים יחזרו לשגרה. אלריו חזר להשגיח על העבדים. תפקידו היה לדאוג להם ולנהל את עניין הכספים. הוא לא באמת היה נוגש, אך האדון החליט שיקראו לו נוגש, וכך עשו כולם. אדונו היה אדם בעל השפעה רבה, וכולם בשוק פחדו ממנו. בזמן שהלורד התרחק אלריו ירק על הרצפה. "איש מתועב" הוא מלמל לעצמו. הוא הרים את מבטו והתבונן במחליף הצורה שנאבק לקום על רגליו. אלריו ירק עד פעם. אסור לו לחשוב יותר מידי על היצור, עדיף לטפל בשאר העבדים. אלריו חזר לעבוד, בזמן שהכרוז צורח מחירים, אלריו צד בעיניו קונים, אנשים שהתבוננו בעבדים זמן רב מספיק לא היו סתם סקרנים, הם היו קונים ביישנים, ותפקידו החשוב ביותר של אלריו היה למצוא אותם. עיניו נחו על אביר גבוהה, לבוש בשריון מלא, כל חלק בגופו מכוסה שריון מצוחצח ובוהק, ולא רק זה, הוא לבש גלימה עם ברדס שכיסה את פניו. אלריו חש אי נוחות לראות אדם לבוש כך ביום חם, אך לא ניסה להתעלם. האביר התבונן במחליף הצורות. אם האביר יכול לשלם, הוא יקבל את היצור. בלי קשר להתנהגותו. אלריו ניגש אליו במהירות והחל לדבר. "שלום לך אביר טוב. האם אתה מעוניין במחליף צורות משובח? הוא יהיה שומר ראש מצויין, ואפילו נושא כלים, אם תרצה, למרות שלצידך היצור נראה לא מאיים כלל, עכבר" אלריו הביט ביצור פעם נוספת, באמת מזכיר עכבר. האביר הנהן ושניהם התקרבו מעט לכלוב, כדי לדון בפרטים. "המחיר הוא שלוש עשרה אלף בלוטים, אך נוכל להוריד את המחיר מעט לשתים עשרה אלף וחמש מאות בלוטים, ביכולתי לעשות זאת" כך התנהל כל משא ומתן שאלריו עשה, לפחות כל אחד בעבדים הגדולים. הרבה פעמים האנשים יקפצו על המציאה במקום באמת לנהל משא ומתן, וכמובן שהוא לא ירד משתיים עשרה אלף, שזה המחיר האמיתי של היצור. הוא התחיל לצחוק. אלריו הרים את מבטו בחשש מסוים. זו התנהגות חריגה ליצור, והתנהגות חריגה לעבד בכללי. מבטו של מחליף העורות היה רחוק, והוא צחק בפראות. אלריו שמע את האביר שולף את חרבו והוא פנה מיד להרגיע אותו "אל דאגה, הוא נמצא בתוך כלוב מיוחד שמונ..." אלריו לא הספיק לסיים את המשפט. בעוד האביר שולף את החרב מבטנו, הנוגש התמוטט, טועם את הדם על שפתיו.
אלן צחק בפראות. שנים שלא צחק ככה. מתחתיו הנוגש והאבירה התקרבו , אך הוא עדיין הביט בעלה, שהפך לעלים רבים, שהתקרבו לכיוונו. עוד רגע הרוח תפגע בו. עוד רגע החופש יבוא. העלים היו כה קרובים. עד כמה שניות. האבירה קפצה. הקפיצה לא הייתה אפשרית, אף יצור, גם לא מחליף צורות, היה יכול לקפוץ לגובה כזה. אבל האבירה לא הייתה יצור אל יצורים. בעוד היא קופצת, האבירה הניפה את החרב שלה, חרב ארוכה וחדה, לצידי גופה. כאשר עבר מעט את אלן היא שיספה עם החרב שלה את שרשרת הברזל שהחזיקה את הכלוב. הרוח פגעה באלן. הוא הריח ריחות חדשים. ריחות של צמיחה ושל נהרות, ריחות של שמש ובוץ וציד.הוא הריח את כל הריחות הללו בעוד הכלוב נופל ארצה. עשרה מטרים נפל הכלוב, עד שפגע ברצפה והתנפץ לעשרות אלפי חתיכות.
הצרחות מאחורי הלורד אטילדור גרמו לו לסובב את הדוב הענק שלו ולהתבונן במתרחש. עיניו היו חדות, ולכן כשראה את האבירה קופצת וחותכת את הכלוב התלוי קרא לשומריו במהירות. "מחליף העורות השתחרר" צעק " ויש אחד נוסף, אולי יש עוד בסביבה. אנחנו לוכדים אותם ואז מסתלקים, לפני שמחליף העורות של האדון הסוחר יגיע. מהרו". אטילדור הביט באזיקי הזכוכית שבידיו בעוד הדוב התחיל לרוץ, רומס כל דבר שעומד בדרכו.
האנשים ניסו לפנות דרך לאבירה ולאלן, אבל רובם לא זזו מספיק מהר. לצערו, הם האטו אותם מאוד. מחליפי צורה מעולם לא שנאו את בני האדם, רק את חלקם. בזמן שרץ, מנסה להתחמק מכל המכשולים שבדרכו, הרגיש אלן את כוחו חוזר אליו. הוא לא היה מסוגל לרוץ כמו האבירה, אם אפשר לקרוא למה שהיא עושה ריצה, לא לאחר שבילה חודשיים בכלוב, אבל הוא רץ מהר. מאחוריו שמע את נהמות הנמרים ושאגת הדוב וידע שהם ניצודים. אלן דחף את עצמו עוד קצת והחל לרוץ מהר יותר בעוד האבירה, רבת כנף, מפנה מכשולים מהדרך. הם פנו פניות רבות, מנסים להרגיש את הבית, להריח אותו. אלן התנגש בעגלה גדולה שנשאה בשר. תוך שניות אחדות הוא קם על רגליו, במבט חטוף הבחין בדוב בסוף הרחוב הארוך, וקרוב יותר שעטו שני שומרי הראש על נמרים. אלן יאלץ לרוץ מהר יותר. כבר אין באפשרותם להתחבא, ריח הבשר יסגיר אותם. הנמרים התקרבו, אחד מאחורי אלן והאחר לשמאלו, על הגגות. רבת כנף הבחינה בהם ונתנה לאלן לחלוף על פניה, היא תלחם בשומרים בעוד הוא יברח. אלן המשיך לרוץ, אך עם חשש בליבו. שני הלוחמים הללו נראו מיומנים. הדרך בה החזיקו את החניתות שלהם, הדרך בה גופם זרם עם תנועת הנמר עליו רכבו. לשניהם היה אזיקי זכוכית ביד. אם רבת כנף תפסיד, היא תלכד. בניגוד לכל מה שאלן היה צריך לעשות, הוא הסתובב ורץ חזרה, הישר לנמרים.
רבת כנף לא פחדה מימה. לא היה בן אנוש מספיק מיומן בכל מחוזות המרזח שהיה מסוגל להביס אותה. כאשר הסתערה על הלוחמים הרכובים היא לא ציפתה לכזאת מהירות וכוח מצד בני האנוש. הם וודאי משתמשים בקמעות. רבת כנף לא הייתה מסוגלת לראות, היא הרגישה את האוויר מסביבה. הלוחמים רימו. קרב הוא לא קרב כאשר לאחר הצדדים יש קסם. כמובן שלרבת כנף יש קסם משלה, והיא זזה מהר יותר מכל אחד מהלוחמים הללו, אבל היא נולדה כך, היא לא רימתה. רבת כנף הייתה ישרה מאוד והגונה. היא לא הרגה אדם מעולם. אפילו לא את הנוגש , וודאי שלא. בעוד כל חלק בגופה חושב ונלחם בשני השומרים, הגיע הדוב במהירות ועליו רכוב איש בשריון. הדוב הרים את רבת כנף בפיו ונגס. רבת כנף לא חשב כאב, כבר זמן מה שלא חשב כאב. הגלימה נפלה, חושפת את הפנים של רבת כנף. אך לא היו שם פנים, רק אפלה מתפתלת. מתוך השריון פרצו אלפי דבורים מזמזמות.
אלריו פקח את עיניו. הוא לא זכר שהם נסגרו. מסביבו הייתה מהומה ענקית. העבדים שאגו בכלובים. אנשים התרוצצו ברחובות השוק. כאוס וחורבן היו מסביבו. הוא דרך על שברי הזכוכית הקרה. היצור ברח. אלריו נהם. האדון יכעס, ועליו לתפוס את היצור לפני שיברח לעד. עיניו החומות של אלריו זהרו בצבע ירוק ובעוד הוא גדל ובגדיו נקרעים ממנו, ניתן היה להבחין בקעקועי עבדות לאורך עמוד השדרה שלו. אחר כך גופו התכסה פרווה שחורה. אלריו עצם עיניו והכין את עצמו לכאב. כשפקח אותן אלריו היה מת, קליפה של עור. במקום זה הוא היה שן שחורה. הפנתר הענק הריח את האוויר. לרגע הכל דמם, ואז, בשאגה מחרישת אוזניים הצטרף למרדף.
רבת כנף היא רק גורה, חשב זנב ארוך כאשר הצטרף לציד. היא אמנם מיומנת ביותר וזריזה מאוד, אבל גורה. זנב ארוך הניח שזה מה שיקרה, ולכן הסתתר בצללים והמתין. כאשר הרוח הגיעה הוא סלל שביל של ריח שיוביל את רבת כנף ואת עיני סער במהירות לכיוון היציאה. כשיצאו מהעיר הוא יוכל להוביל אותם לבית. הציד התחיל וזנב ארוך לחשש כשהסתובב לאחור. הוא התכוון להצטרף לקרב, אבל הריח ניחוח לא צפוי. ארבעה מחליפי צורה, לא שלושה- שלושתם- אלא אחד נוסף. למרות שלא ראה למרחק, הוא הריח את מחליף הצורה. שם הוא הבחין בו. הריח התחזק כל רגע. זנב ארוך זחל במהירות קדימה, חולף על פני עיני סער ורבת כנף. הציד שלו ראוי אף יותר.
הלוחמים היו חזקים יותר. הם דחקו את אלן ואת רבת כנף לסמטאות ללא מוצא. רבת כנף נאלצה לנטוש את גופה הקודם ולעבור לגוף אחר, אנושי יותר, שמה היה איסיר. אולי רצתה לעורר אי נוחות בשומרים בכך שהם נלחמים באישה ערומה, אם כן, זה לא עבד. אלן זינק על הגגות כשבידו קרש ששבר מדוכן עץ. משום שהלבישו אותו רק באזור החלציים שלו, כנהוג לעבד, הוא לא הוגבל בתנועותיו וזז בגמישות כשחמק מהחניתות והטפרים. אלן ואיסיר נלחמו גב אל גב. דוקרים חובטים ומזנקים. אלן מעולם לא נלחם כך בבני אדם. שני הלוחמים לבשו קמעות, רבים מידי כדי שאלן יוכל לספור. ידיהם היו מכוסות טבעות, שרשראות מונחות על צוואריהם, עגילים רבים אין ספור, תכשיטי שער. כמות כזאת של קמאות הייתה הורגת בן אנוש רגיל. אלן דחק בעצמו להמשיך להילחם. הוא לא נלחם באמת, הלחימה שלו הייתה רפויה מאוד, רק להתחמק, להתיש את הלוחמים ולאגור כוח כדי להחליף צורה.הלוחמים אמנם לבשו עשרות קמעות והיו חזקים ומהירים יותר מכל אדם אחר, אבל למרות מה שחשב, הם לא היו מספיק מיומנים בנשק. הם נבחרו לשומרים משום שיכלו להשתמש בכל כך הרבה קמעות בו זמנית, לא בגלל שהיו רבי אומן. במונחים של בני אדם אלן היה רב אומן, וגם איסיר. שניהם התאמנו עשרות שנים, זמן קצר למחליפי צורה, והתמחו בכל סוגי הנשקים. למרות זאת לתוקפים היה יתרון גלוי, היה להם זכוכית קרה. מספיק שיאחד מהם יגע בזכוכית, שניהם ינוטרלו די מהר. לא, הוא לא ילכד שוב. אסור לזה לקרות, הוא יהרוג אותם ויברח. אלן צרח כאשר החליף את צורתו. עיניו הכחולות זהרו להפכו לבנות. הוא צימח שער שחור על כל גופו. נשמע קול קריעה כאשר העור והמכנס צנחו יחד לעיסה ועיני סער קם על רגליו. כלב ענק, גדול אף יותר מהנמרים, ובעיניו מוות. עיני סער תקף. הוא הפיל במהירות את הלוחם הראשון, מעניק לאיסיר הזדמנות לתקוף את הנמר.למרות שהחיה שאגה וחשפה שיניה באיום, היא צנחה אחרי שתי אבחות חרב. איסיר החליקה מתחתיה וחתכה לאורך הבטן. אחר כך חתכה את הרגליים האחוריות שלה והחיה הגדולה קרסה. איסיר רצה לכיוון הלוחם השני בזמן שעיני סער תקף את הדוב. הלוחם על הדוב נופף בחרב הארוכה שלו בפראות בעוד עיני סער חג סביבו, מחפש נקודת טורפה. הדוב היה עצום, גדול פי שתיים מעיני סער וחזק יותר. טרף טוב. עיני סער תקף. הוא רץ והתנגש בדוב, מערער את שיווי המשקל של הלוחם ומרגיז את הדוב. בעוד עיני סער מתרחק, תקף הדוב בפרץ של פראות. עיני סער נבח במהירות ורץ לכיוון הדוב בשיניים שלופות.
איסיר הרגה את הנמר. הלוחם השני פחד ממנה לאחר שחברו נהרג והקרב היה קצר. היא חתכה את רגליו תחילה ואחר כך את ראשו של הנמר. הלוחם ההמום ניסה להתגונן, אבל עכשיו הוא היה באותו הגובה של איסיר ואחרי שתי מהלומות החנית נפלה מידיו. איסיר חבטה בצד צווארו והוא קרס מידי. עיני סער עדיין נלחם. הוא נבח ורץ אל עבר הדוב. איסיר הביטה בחנית של הלוחם שעילפה בהרהור. הייתכן? היא הרימה אותה בזריזות וזרקה אותה לכיוון עיני סער.
הדוב עמד על רגליו האחוריות והלוחם על גבו צעק צעקת קרב. עיני סער זינק והחליף צורה. כשהיה אלן תפס את החנית שנזרקה לכיוונו ונעץ אותה בראשו של הדוב. הוא חמק בזריזות מהגופה הנופלת ומצא את הלורד שוכב מת כשאותה החנית נעוצה בראשו. אלן חייך והסתובב לכיוון איסיר, אך כשהביט בה מצא רק פחד. "הבט" אמרה.
שן שחורה הלך בקושי רב על עבר שני מחליפי הצורה. בפיו נשא את ראש הנחש שהרג לפני רגע. הקרב עם הנחש החליש אותו, אבל היה עליו לתפוס את העבד, אחרת האדון יעניש אותו. הפצעים סירבו להגליד, שלא כמו שאר הפצעים שספג במשך חייו. הארס עשה את זה. שני מחליפי הצורה הביטו בו, אחת הצביע עליו בעוד השני החזיק בחנית ועמד מולה. הוא הריח את הפחד שלה ואת הזעם שלו. זה יהיה קרב קל. שן שחורה צלע והתקרב לכיוונם. הוא התכוון לזנק, אך במקום זה התכווץ. קול נשמע במוחו. תחילה היה עמום, אבל לאחר מכן התחדד ונשמע ברור יותר ויותר. "עליך לסגת. הם ינצחו אותך ואני אושפל" שן שחורה חיפש את אדונו, אבל הוא לא היה בסביבה. הקול הגיע מתוך מוחו. הוא ברח בחזרה לדוכן העבדים. "אמנם ברחנו היום יקירי, אך אנחנו נצוד שוב, אני מבטיח".
אלן רצה לברוח, אבל איסיר לא זזה. "אנחנו לפחות צריכים את הראש" היא אמרה לו. "לפחות את הראש, צריך לקבור אותו עם משהו" היא התקדמה לקחת את הראש בעודה מתייפחת. לא היו דמעות, מחליפי צורה לא בכו, אבל הם איבדו חבר היום, אח. אלן חשב שזאת מלכודת, הפנתר יסתובב כל רגע ויתקוף. אבל הפנתר לא הסתובב, ואף אחד לא תקף. ממתי הוא חושש כל כך? בעוד הם יצאו מהעיר , רוח התחילה לנשוב. איסיר החזיקה את ראש הנחש הענק והבעה נחושה על פניה. "זה באשמתי" היא אמרה. "יכולתי להרוג אותו וריחמתי עליו. לא ידעתי מה הוא היה. עכשיו אני יודעת, ויום יבוא ואני אחזור ואהרוג אותו". אלן חייך אליה, הוא התגעגע אליה כל כך. גם לאוראס, אבל בעיקר אליה. הוא החליף צורה ואיסיר טיפסה עליו, מחזיקה בראש הנחש. הוא רץ בעקבות הרוח, אל עבר שדות האין סוף, אל הבית, אל החופש.
סיפור ראשון, אז תהיו עדינים, כן? וברור שזה גרוע.. אז נסו לא לציין את המובן מעליו.
חוץ מזה, חופשיים לסקול.
אם למישהו יש שם אחר, אני פתוח להצעות.
