"השעה מתאחרת" אמר האיש בחליפה השחורה.
"אני יודעת לקרוא שעון, מרקו," ענתה הלנה, מצליחה להחביא את הרעד בקולה. רעד אחר, רועם ושקוף, עבר בספינת האוויר הקטנה. רקיע אטום של לילה חיבק אותם בעלטה. "אנחנו מתחילים רק כשיגיע האות".
חיוך לבן מדי הבזיק בתגובה, ג'והאנה זלזלה בה עם מבט שקט, יהיר. בחשכה בקושי היה אפשר לראות אותה - רק עיניים ושיניים, והקווים השחורים העמומים של קעקועים אשר קישטו את גופה הכהה. הלנה נאנחה.
"אם יגיע האות," מרקו השמיע את התיקון המתבקש. "אנחנו מרחפים מעל האחוזה הזו כבר שעות. אם עוד לא תפסו את הצוות הקרקעי, זה רק כי הם ביטלו את התוכנית, או נתפסו."
הלנה עמדה להגיב לו. ההבהוב שהגיע מתחתם הקדים אותה. היא חייכה, לראשונה מאז המריאו. החיילת נקשה באצבעותיה למראה האור, והטייס פתח את תא הספינה. רוח קודרת חדרה פנימה, נושאת איתה ערפילי ענן, מקפיאה את עצמותיהם ומעירה אותם.
"זמן לזוז," הלנה שרקה, וצללה אל האפלה שבחוץ. ג'והאנה עקבה אחריה, חיוכה רק מתרחב. מרקו נאנח באכזבה וקפץ גם הוא.
שלושת הצללים נפלו מהשמיים כמו אלים שגורשו מאולימפוס. הם צללו דרך העננים, חותכים את הרוח, צדודיתם מבליחה בהבזק החולף של ברק. הלנה טעמה את הגשם וסובבה את גופה, גולשת על זרמי האוויר. היא הביטה לעבר חברי צוותה, מוודאת שהם קרובים מספיק. הבוהק העמום של הירח דעך מאחוריהם, נחנק על ידי ענני הסערה. יופי, הלנה חשבה לעצמה. החושך הוא חבר.
הקרקע צמצמה מרחק במהירות אך ג'והאנה הגיעה אליה קודם. רגע אחר כך מרקו הצטרף. הם אחזו אלו באלו, מתקשרים ללא מילים, שאגת הרוח ממלאת את ראשם. הלנה הכווינה אותם לגג האחוזה. ג'והאנה הפעילה קעקוע על גב ידה והרוח הכפילה את עוצמתה, בזמן שהלחץ באוזניהם עלה. הם לא נפלו מהר יותר. זה האוויר מסביבם שנעשה צפוף.
מואטים על ידי מדרגות אוויר שקופות, הצללים נחתו על הגג הרטוב. הלנה סרקה את הסביבה, מנסה להתמצא כשהמטר מעוור אותם מכל כיוון. היא שאפה אוויר קפוא והסיטה את השיער מעיניה.
"הדגלים האלו שם," היא קראה, "הם פונים לחזית הבית. והארובה הגדולה שמשמאל, אני מהמרת ששתי קומות מתחתיה נמצא אולם האירועים."
"מה לגבי הגורגוילים?" מרקו החווה לעבר הפסלים הדוחים שעיטרו את קצוות המבנה.
"סימן לטעם רע במיוחד," הלנה הפטירה.
השלושה התקדמו לחלק האחורי של הגג בזמן שהגשם רקע את טיפותיו על משטח הברונזה, מחריש את צעדיהם. מבט זהיר מעבר לקצה חשף מרפסת אבן שנמתחה מתוך המבנה. מרקו פלט שריקת התפעלות, מתרשם מגני האחוזה שנפרשו מולם, חושיו החדים חודרים את הגשם. חברותיו לצוות, כמובן, לא ראו דבר.
"בזמנך הפנוי," הלנה ספוגה העירה, קושרת חבל לאחת מקרניו של גורגויל קרוב.
"עובד על זה," מרקו מרוכז ענה. עוצם את עיניו, הוא הקשיב לגשם, לומד את דפוסו. הוא לא היה זר למבול, או לקול שהשמיע כאשר פגע בגג המתכת. במהרה הגשם נעשה צפוי, ובמחשבתו, הסאון דהה והתפוגג לכדי הד רחוק. בהיעדרו בלטו קולות אחרים. פעימות הלב של הלנה וג'והאנה, נשימותיו שלו. וצעדים של שומר מנומנם, בדיוק מתחתם.
"עוד לא… עוד לא…" הצעדים התרחקו לאיטם, מהדהדים במסדרון הריק. לבסוף, כשמרקו כמעט חשב שהשומר עלה עליהם או נרדם, הצעדים נכנעו והמשיכו בדרכם. "עכשיו. יש לך דקה."
הלנה זינקה מקצה הגג, גולשת על החבל לעבר המרפסת מתחתם. היא שלפה דיסקית כסופה ועבה והצמידה אותה למנעול הברזל של דלתות הזכוכית. בסיבוב המחוג, שדות מגנטיים החלו לרצד מתוך המכשיר, פורצים את המנעול. רגע אחר כך הדלתות נפתחו. הלנה תמיד ידעה לנצל חלונות הזדמנות.
היא סימנה לחברי קבוצתה, ולאחר רגע השלושה היו בפנים. מסדרון מפואר נפרס מולם, מקושט לעייפה ברהיטים מהודרים, ציורים מרשימים ופוחלצים חסרי מזל. המסדרון היה ניגוד חד לסערה שבחוץ - שקט, מואר, חם ובעיקר יבש.
"צעדים משמאל, טיפוס כבד, עשרים שניות" לחש מרקו, והלנה לא יכלה שלא לתהות אודות טבעם החולף של רגעים נוחים. היא לקחה עשר שניות לסחוט את שיערה, חמש ללכת אל פינת המסדרון, שלוש להתמתח, וסימנה לג'והאנה להשתיק את האזור רגע לפני שהשומר הגיח מעבר לפינה.
"רגע, מ-" היה כל מה שמרקו הספיק לקרוא משפתי הבחור לפני שהלנה הטיחה את ראשו בקיר. בהבזק של תנועה היא לפתע אחזה בו, לופתת את גרונו בחניקה, חוסמת את אספקת הדם לראש. כעבור מספר רגעי מאבק אילמים, גופו המגודל של השומר נרפה, ונחבט ברצפת המסדרון בשקט מופתי. מלאכותי. הלנה, חסרת קול, אמרה לג'והאנה להתיר את שדה הדממה.
"יופי, החלק הקל מאחורינו. עכשיו, אם תואילו בטובכם להתלבש בהתאם - חוששתני שמקפידים פה על קוד לבוש, ולא הייתי רוצה להעליב את המטרה שלנו."
יסמין סן קלייר כמעט נעלבה מהאירוע המשמים הזה. היא ישבה על אחת הספות בקצה האולם, לוקחת עוד לגימה מכוס שמפניה שהייתה יותר יקרה מאיכותית, ובלעה אנחת שעמום. היא צפתה בבעלה, רפאל, נבלע כהרגלו בקהל שהלך והתגודד מסביבו. סיפורי המלחמה המושחזים שלו תמיד הצליחו למשוך אוזניים במסיבות יוקרה כאלו. בעלה היה פטריוט אמיתי, אחד שתמיד ידע איך לפרוט על מיתר הלאומיות של אנשים. אבל הניסיון לימד אותה שגם המאזינים הלהוטים ביותר לעיתים פשוט זקוקים לחסותו של רפאל, וליקוק מושקע היה מחיר זעום כדי להתחבב עליו. לא שהיא נמנעה מאותה אסטרטגיה.
נעימת כינור וקלידים הגיעה לאוזניה, אחת מוכרת. יסמין חשבה שהיא שמעה אותה בעבר אבל לא הצליחה להיזכר במילים. היא חיפשה בעיניה את הנגנים אך רחש הפטפוט של האורחים הדהד מסביב והסווה את מקור המוזיקה. עיניה נחתו על החיוך של בעלה, נוצץ כמו החליפה והשיער הכסופים שעיטרו אותו, קורן כמעט. הנברשות מעליהם היו כה בהירות עד שיסמין הבינה שללא שעון, אין דרך לדעת אם בחוץ יום או ליל. היא הסתכלה שוב על שעון הקיר שלידה - שבע דקות עברו מאז המבט האחרון. שיא חדש.
"שוב בצד, מרגלת אחר הטרף," קול מוכר אמר מאחוריה. יסמין אזרה את החיוך המקסים ביותר שלה לפני שהסתובבה לפגוש את אלקסיי. הוא היה אדם נמוך ורזה, עם עור חלק מדי ביחס לגילו ועיניים חשדניות. אלקסיי, ראש חטיבת המודיעין המסכל, יריב פוליטי של בעלה ונחש ממדרגה ראשונה. נראה שאפילו הוא השקיע, לבוש בחליפה לא רעה עם שיער מבריק ומסורק לאחור.
"איזו הפתעה נעימה," אמרה יסמין, משחקת בטבעת הנישואים הכסופה שלה, "חשבתי שהאירועים הראוותניים האלו משעממים אותך. משהו השתנה?"
"הלוואי, ההגעה לכאן היא יותר מטלה מבילוי. מדי פעם בפעם צריך להראות סימן חיים בקרב החלונות הגבוהים, אחרת שוכחים ממך. הרי המוניטין של אדם מושפע יותר מקשרים חברתיים מאשר הישגים אמיתיים, ומוניטין מוביל לתקציבים. אותה עובדה מנוצלת על ידי השרמנטיים חסרי התועלת שבינינו כדי להגיע לתפקידים לא להם," אלקסיי הגיב בלי טיפה של היסוס ולגם מכוסו. שניהם הסתכלו על רפאל נושא נאום מאולתר לקבוצת חברי מועצה.
"זו מרירות שאני שומעת בקולך?"
"לא, זה רק היין."
"חבל, דווקא מחמיאה לך הכנות. נסה להשתחרר קצת, זו מסיבה, לא מבצע."
"אני חושב שאת זקוקה לעצה הזו יותר ממני," הוא העביר עליה את עיניו, "מבין שנינו, את הזרה כאן. במקומך הייתי מנסה להשתלב באווירה, אני בטוח שמכובדים רבים ישמחו ללקק לאישתו המסתורית של הגנרל הגיבור שלנו."
"ואתה, איך תשרוד את העינוי הזה לבד?"
"אני? אמשיך לעשות את מה שאני טוב בו."
"להיות פרנואיד."
הנחש הנהן.
יסמין גלגלה את עיניה אך נאלצה להסכים. באנחה קלה היא ניתקה ממקומה והחלה להתקדם אל הקהל, מקווה שהרעש והמוזיקה יצליחו להשתיק את התסכול שבראשה. לאלקסיי הייתה נטייה להגיד את האמת איפה שכואב. היא באמת הייתה זרה. מולה חלפו אנשים רבים: קצינים, בירוקרטים, שופטים, בכירי ממשל. משרתי האומה. מקצתם היא הכירה, אחרים היו חדשים לה. אבל כולם הכירו אותה, את אישתו יוצאת הדופן של רפאל סן קלייר, הזרה שהגיעה מהים.
מסביבה ההמון הלך והתערבל, אנשים בלבוש מהודר ריכלו וצחקו, רקדו ואכלו ומהלו יוקרה בכוח לכדי קוקטייל מפתה. החיוכים המזויפים כמו כיתרו אותה, חוברים למוזיקה והאורות כדי לסחרר ולהתיש. היא באמת שנאה מסיבות. שנאה את הגינונים והשמות שצריך לזכור, הרכילות היבשה והאידיאלים המלאכותיים. עם לשון מספיק מלטפת, גם מס שפתיים הוא תשלום ראוי למען מטרות המפלגה. כמובן, בשביל מותרות כאלו צריך קול. יסמין ידעה שרוב האזרחים מחוץ לאולם הזה נחשבו פחות מאילמים. היא הייתה אמורה להיות אחת מהם, עוד נקודה חסרת פנים בהמון הגס. האורחים ידעו זאת, היא הרגישה את העוינות מאחורי פני המסכה שלהם. גם היא ידעה זאת. אבל יד הגורל החליטה אחרת, ושלפה אותה לתוך בדיחה עם שורת מחץ שאיחרה לבוא. מחשבותיה לקחו אותה הרחק מאור הנברשות, לקרני השמש של זריחה עתיקה.
עם שחר היא הגיחה אל החוף, נישאת על אחת מספינות הפליטים הבודדות ששרדו את המסע דרך הים המזרחי. היא למדה את השפה, עשתה את עצמה שימושית, מוכנה לעבוד בכל מקום שיספק בטן מלאה וקורת גג. זמן קצר אחר כך היא פגשה אותו. הם היו צעירים אז, היא ורפאל והמלחמה. ושלושתם נותרו יחד. לעיתים היא מתקשה להיזכר בחייה הישנים, לפני שכף רגלה נגעה בחוף. לפני…
"יקירה!" רפאל הופיע לצידה בהבזק כסוף, חיוכו מחויט על פניו. "הנה את, חיפשתי אותך כל הערב."
"אני יכולה להיות חשאית לעת צורך."
"ידוע, אך דווקא אין צורך. יש גבול לכמה שאפשר לשעשע רמי מעלה בסיפורים לעוסים, לא? את מאפשרת לי לברוח מההמולה הזו."
"זה מחמיא אהובי, ואפילו הייתי משתכנעת בנסיבות אחרות. אבל אתה נהנה פה יותר מכולם, זה ברור."
רפאל נאנח. "אני יכול להתחמק מחוליות חיילי האויב, לברוח מכלבי ציד ולהערים על מתנקשים. אבל ממך, אין לי הגנה."
יסמין נזכרה כמה בעלה יכול להיות רומנטי.
היא אחזה בידו והפנתה אותו לכיוון הבמה, היכן שלהטוטן התחיל להריץ את מופע הבידור של הערב. "שמור את הרוח הזו לשיחות הבאות. הלילה עוד צעיר, ובוודאי יש אדם או שניים באולם שעוד לא הספקת להרשים."
"תני לי רק להשקות אותך כראוי," הוא מחא, וסימן בידו למלצרית להביא להם שתי כוסות נוספות של אותה שמפניה מחרידה.
"לחיינו," רפאל אמר, ושניהם שתו. הוא נישק אותה לשלום ונבלע שוב בקהל.
יסמין הושיטה חזרה את הכוס למלצרית. הלנה לקחה את הכוס הריקה והשיבה אותה למגש עם יתר הכלים המשומשים. בדרכה חזרה, היא הנהנה לעבר הפסנתרנית המקועקעת שבקצה האולם, וג'והאנה השיבה לה חיוך בחיוב. היא ניגנה את התווים המוסכמים לתוך זרם המנגינה, ואוזניו החדות של מרקו - שבדיוק להטט חמש סכינים על הבמה במרכז האולם - קלטו את המסר. הוא הקדים את שיאו של המופע, מושך יותר ויותר עיניים לכיוונו.
עם התאבכות הקהל עיניה של יסמין החלו להיאפל. נקודות כהות בקצה שדה הראייה תחילה, ואז כתמים, שחורים וכבדים, סוגרים עליה. מנגינת הפסנתר המוכרת התעצמה, חונקת את יתר הצלילים בחדר, לא נותנת לה לנשום. היא חיפשה פינה שקטה, איזה חדר ריק להתאושש בו. במוחה היא סרקה את האפשרויות.
רעל? לא סביר. כמו יתר אנשי השלטון וקרוביהם, היא הקפידה על נטילת הנוגדנים. הגנה דומה הייתה תקפה לגבי חולי. למפלגה אין משאבים לבזבז על חוליות חלשות, חוסן ביולוגי הוא בגדר חובה בקרב חבריה, וכל האמצעים כשרים כדי להשיג אותו.
אולי זו רק חולשה חולפת, היא שיקרה לעצמה, מועדת לכיוון היציאה מהאולם. אולי זה האלכוהול. כך או כך, שיקול דעתה המתערפל הנחה אותה להתרחק, למצוא מחסה, לחסוך מבוכה. בהחלט הספיק לה להיות זרה, המילה שיכורה יכלה להצטרף לרשימת תאריה ביום אחר. העקבים הארורים חברו לשמלה והכשילו אותה, ורק ההיאחזות בווילון קרוב מנעה את נפילתה. מעבר לו, דלתות זכוכית, היציאה. היא כל כך קרובה.
ואז הכתמים השחורים ניצחו. אפילו החיוך הטיפשי של בעלה, קורן באיזה אופק נידח, לא הביס את העלטה שכיסתה הכל.
"בשביל זה כל הסיפור? בשביל הדבר הצנום הזה?" מרקו החווה בכלליות לגופה הכבול, חסר ההכרה של יסמין. "היא באמת פרינססה. בטוחה שלא טעית בזיהוי?"
הלנה הנהנה בשקט. "מרגלים טובים באים באריזות קטנות."
"קטנות ויפות," הוא הוסיף, נשען על חבית מורמת שנחה על מדף עץ כהה. מרתף היין היה חשוך, לח ושקט. הבידוד היה טוב, אפילו הוא לא הצליח לשמוע את המסיבה שמעליהם. מהיין הוא דווקא לא התרשם, אבל זה לא מנע ממנו לפתוח עוד בקבוק. פקק השעם התגלגל לרגליה של הלנה, שהייתה עסוקה בתליית שקית עירוי מאחד המדפים.
"בהתחשב בנסיבות," מרקו המשיך, "'נכנס יין יצא סוד' היה אמור להספיק לנו, לא?"
הלנה שלפה בקבוקון זעיר מחגורתה וטפטפה מספר טיפות לתוך השקית. "זה לא סם אמת רגיל, מרקו. כוהל, אלימות, הם יכולים להוציא אמת מאנשים. אבל הם לא יכולים להוציא מהם את השקר." היא הסירה את המעטפת הסטרילית מהמחט והחדירה אותה בתנועה חלקה אחת לווריד ידה השמאלית של יסמין, מסיימת את הפעולה עוד לפני שגופה הספיק להתקשח.
הפרינססה התעוררה בתגובה, משתנקת ומשתעלת, גפיה הכבולים נאבקים באינסטינקטיביות נגד החבלים והכיסא. הכאב הפתאומי שלף אותה מהאין השחור של אחורי תודעתה לעבר אפלת המציאות. עיניה המכוסות ניסו להפריד, להבדיל בין החושך של העולם לחושך שעוד רקד בתוך ראשה. כשהיא ניסתה להסדיר את נשימתה יסמין הבינה שפיה קשור גם הוא. שללו ממנה את החופש לצרוח. לא שהיא תכננה.
"גבירתי," קול נשי, מאופק, נשמע מעבר לרעלה האטומה, "התנצלותי הכנה עבור האופן בו סודרה הפגישה הזו. זמנך כמובן יקר לנו, וכבודך לא פחות, ואין בכוונתנו לפגוע באף אחד מן השניים. אב-"
תגובה מעומעמת של יסמין קטעה את רצף ההודעה. מרקו העיף מבט למפקדת שלו, וזו הנהנה באישור. הוא התיר את פיסת הבד שחסמה את פיה של יסמין.
"זו חטיפה או משלחת דיפלומטית?" יסמין חזרה על תגובתה בקול צרוד אך יציב.
"סבלנות, בבקשה," הלנה ביקשה את שחסר לה והמשיכה להקריא מהמכתב שהוכן מראש. "אבקש להזכיר לגבירתי מספר דברים. הראשון, את שמה, אשר כובל אותה מעבר למגבלות המצפון והמוסר."
ההודעה לא אמרה דבר ליסמין. המילים עברו וחלפו, בלתי נראות, כמו משב רוח בשדה רחב ידיים.
"השני, את ביתה האמיתי והיחיד, ממנה הגיעה ואליו תשוב בבוא העת."
הפעם הרוח התגברה, עושה שמות בתבואה. היא ראתה את היבול מתקפל ודועך, נרמס על ידי הכוח השקוף. מסעד הכיסא חרק יחד עם עצמותיה כשגופה החל להגיב לסם. הרוח צרחה באוזניה, שמות מוכרים שלא שמעה מעולם. בין גלי החיטה והאבק הבהבו סיפורים של אדם אחר, זיכרונות מגלגול קודם. יסמין עצמה את עיניה רק כדי לגלות שהן כבר עצומות. היא ניסתה לאטום את אוזניה אך ידיה בגדו בה, זרות ומתות, משתפות פעולה עם האויב. רק מילותיה הלחושות של הלנה עלו על שאגת הרוח.
"והשלישי, את נדריה, אשר נחתמו בדיו ובדם."
כיסוי העיניים ירד והאפלה החדה של המרתף כמעט חתכה את עיניה. השדה הזהוב שרף את דמותו לשולי ראייתה, מבזיק ומתפוגג לסירוגין בפינות של החדר. אוויר קר מילא את ריאותיה, עבש ורטוב, מוכר. השמש נעלמה והלנה תפסה את מקומה, מסתכלת עליה כמעט ברחמים. כמעט. המבט העביר צמרמורת ביסמין, רעד רועם ושקוף.
"איך קוראים לך?"
"יס-יסמין, סן קלייר."
"לפני הנישואים."
"יסמין לבארי," התשובה יצאה מעצמה.
"מאיפה הגעת לדסאטור?"
"מהים."
"לפני זה."
"מביילור," יסמין נשפה. נשמתה אמרה לה שהיא דוברת אמת.
השאלות המשיכו, מקלפות אט אט את זהות השבויה. מרקו תהה אם אחרי מספיק קליפות מוצאים משהו אמיתי או שאנשים הם פשוט קליפות כל הדרך פנימה. הוא החל לשוטט ברחבי המרתף, מנסה לחשב את סיכויי הצלחתו לפלח הביתה בקבוק או שניים. לפי הטון הוא זיהה שרוב השאלות של הלנה הוכנו מראש, אך חלקן היו טבעיות, תגובה למצב, ניסיון לשמור את יסמין על הקו הדק בין אטימות לטירוף. הוא שמע על סוכנים רדומים, אבל תמיד הניח שהם זוכרים את זהותם המקורית. כנראה שהיום כבר אי אפשר לעשות הנחות במקצוע כזה.
אולי אנשים הם לא קליפות, הוא חשב, אלא דפים, כמו בספר. מרקו לא הבין הרבה בנוירוכימיה, אבל הוא ידע שקל יותר לשרוף ספרים מלכתוב אותם. הוא קיווה שהלנה יודעת מה היא עושה.
"מה את זוכרת מהבית?"
"אצולה," ענתה יסמין לבארי. "לא, מלוכה," ענתה היתומה שחיטטה בפחים וישנה בסמטאות של דסאטור. "משתים וסעודות וסיפורים, וחובה בלתי נמנעת. אחי התגייס ונלחם מעבר לגבול. אותי שלחו לתפקיד אחר…" זה היה מגוחך, משוגע, הסיפור כולו. סן קלייר סירבה להאמין. אבל התשובות הגיעו מתוכה, ממקום עמוק כל כך עד שפחדה להיבלע ולהיעלם אם רק תביט לעברו. היא זיהתה שמץ של הנהון בפניה של הלנה והבינה שהיא נותנת את התשובות הנכונות. אם תמשיך, החוטפים שלה ישיגו את מה שבאו בשבילו, והיא תהפוך לנטל שצריך לטפל בו. היא צריכה לקנות זמן. סן קלייר לקחה את הפיקוד.
"...שלחו אותי אל הים המזרחי, משלחת דיפלומטית, אבל שודדים פשטו על הספינה שלנו," יסמין שיקרה, "מכרו אותי כשפחה. שנתיים של סבל, נתונה לגחמותיו של איזה אדון דרומי עלוב. ברחתי עם האחרים כשהמלחמה הגיעה גם לשם."
הלנה נאנחה וקיפלה את המכתב. היא נתנה לדממה לפורר את סיפורה של יסמין. היא שמה לב שהשקט מטריד את האורחת שלה, אז היא חיכתה עוד קצת לפני שפצתה את פיה.
"את יודעת, לא שלחו אותנו לפה כדי להשיג מידע. זה התפקיד שלך. את יכולה ללהג שטויות או לשקר או להישבע באימך המנוחה, ממש לא אכפת לי. מחר בבוקר אנחנו ניעלם, ואת תמשיכי להיות סן קלייר כלפי חוץ. אבל שמך וזהותך האמיתיים, הגחלים הלוחשות האלו, הן לא יכבו בשנית. הן ימשיכו לבעור, יכפו עלייך להמשיך בחובתך ולאסוף מודיעין עד השלמת חובותייך למולדת. ואת תיעני לקריאה, לשבועה שחתמת בדיו ובדם. או שהגחלים יכלו אותך. או אנחנו. או המודיעין המסכל." הלנה קשרה מחדש את הרצועה לפיה של יסמין. הזמן שלהם הולך ואוזל, בקרוב יתחילו לחשוד בהיעדרה. "זו לא סתם שורה יפה, את יודעת. דיו ודם."
עוד רעד עבר ביסמין, מרחיב אישוניה, מקפיא את ליבה. החלל מאחורי הלנה דעך והטשטש לכדי כלום. צל נע ברקע.
הלנה הפשילה את שרוול זרועה הימנית של יסמין, חושפת כלפי מעלה אמה בצבע ענבר. היא שלפה מבחנה זעירה וטפטפה שלוש טיפות באמצע האמה. יסמין כמעט צרחה כשהחוצמה החלה לאכל את עורה, מקלפת שכבה אחר שכבה בזרוע הכבולה. היא הזדעזעה במושבה, הכאב משתק את ריאותיה ומציף את מוחה. יש בה חלק שכבר מכיר כאב, שנבחן וחושל בו. חוסר אונים, לעומת זאת, זה עינוי אמיתי. אז היא לקחה את הבחירות הקטנות בהן היא כן שולטת. היא לא צרחה, היא לא בכתה, רק הישירה מבט להלנה ורעדה בסבל וזעם. שאגת השדה הזהוב הדהדה במרחק.
החומצה תססה וגוועה, חושפת בשר אדום וחוט זהוב דקיק, ספק רקום, ספק מקועקע אל מתחת לעור. סמל הלביא של ביתה התעורר מתרדמתו. יסמין לבארי הקיצה יחד איתו.
צליל הדריכה של פטיש נשמע מאחורי ראשה של הלנה. לאט, לאט מאוד, החיילת הרימה את ידיה והסתובבה לאחור, חושפת את פניו הקרירות של אלקסיי. הוא אחז באקדח בידו האחת, דוחק את הלנה לקיר. בשנייה הוא שלף אולר מתקפל והחל לשחרר את ידיה הכבולות של יסמין, עיניו לא מרפות מהאויבת. החדר התפקס מחדש, ויסמין הצליחה לראות את האיש בחליפה השחורה שרוע על רצפת העץ.
"בדיוק בזמן," אלקסיי מלמל.
"יכולת להקדים קצת," יסמין השתעלה.
"עדיף עכשיו מלעולם לא." אלקסיי סיים לחתוך את כבלי ידה הימנית של יסמין, נותן לה את האולר. יסמין ניתקה את עצמה מהעירוי הארור והמשיכה במלאכת השחרור עבור יתר הגפיים.
ראש המודיעין המסכל הביט בסקרנות באורחת הלא מוזמנת, כמו נחש המתפעל מעכבר שהעז לפרוץ למאורתו. עם האצבע עדיין על ההדק, הוא כבר התחיל להריץ בראשו תרחישים שיוכלו להסביר את המחדל, ואת המשמעויות לעתיד. אבל כעת הם בהווה, ויש לו איום לאתר, למדוד ולמגר. הטרף מולו רק הרימה ידיים וניסתה להחביא את פעימות ליבה הדוהר מאחורי מסכה של אדישות.
"להסתוות כמלצרים זה חכם, גם אם נדוש," אלקסיי פתח, מנסה לדלות פרטים.
"זו מחמאה בשבילנו או עלבון בשבילך?" הלנה הדפה.
"קצת משניהם. איך תכננתם לצאת?"
"תכננתי לבקש יפה, אבל גברת סן קלייר התבררה כפחות ידידותית משציפיתי."
"כמה מכם כבר בתוך המתחם?"
"ארבעים ושישה, כולל נגן הקלרינט והעציץ בכניסה," הלנה ענתה בטבעיות.
אלקסיי חייך בפעם הראשונה באותו לילה. "יקירה, שנינו מכירים את המשחק הזה. שנינו היינו מעדיפים לתת למוזיקה ולגשם להמשיך בשלהם ולהסוות את צעדינו, לתת לאחרים לרקוד ולהשתכר, רק לא להתלכלך בעצמנו. אבל השעה כבר מאוחרת מאוד, ותאונות קורות. עם כמה שאצטער להכתים עוד חליפה בדם, אני אתעצב עוד יותר אם אתן למי משותפייך לחמוק. את לא צריכה את הברך שלך כדי להגיד לי את האמת, נכון?" אלקסיי כיוון ולחץ על ההדק.
בין הפטיש לתרמיל הופיעה אצבע עטורת טבעת כסופה. מגיחה מאחורי אלקסיי, ידה השנייה של יסמין קברה את האולר בצווארו, הזרוע רושפת באור הלביא הזהוב. "אתה פטריוט אמיתי," הלביאה אמרה לנחש. "לצערי, גם אני."
יסמין לקחה ממנו את האקדח ופרקה את הכדורים. את להב האולר השאירה במקומו, אך השכיבה בעדינות יתרה את אלקסיי. היא צפתה בו מתפתל, טובע בדמיו על רצפת העץ, עד שגופו חדל ועיניו כבו. הלנה לא אמרה דבר. יסמין הביטה בסמל הצרוב על אמתה ומלמלה לעצמה דבר מה בשפה שלא דיברה זמן רב. המילים היו כבדות בלשונה, מסורבלות. אך השנים לא שחקו את משמעותן.
"אני מאמינה שבידך מסר אשר מיועד אליי," יסמין אמרה בלי להסתובב. המכתב עבר לידה המושטת. בזמן שהמרגלת סרקה את תוכנו, הלנה הרימה על כתפה את מרקו חסר ההכרה. יסמין קיפלה את המכתב והצפינה אותו בין קפלי שמלתה.
"אני אטפל בבלגן הזה," יסמין אמרה. "רק תדאגי לצאת בלי לעורר חשדות."
הלנה הרכינה את ראשה באישור, ושתי הנשים נפרדו ללא מילים. זמן קצר לאחר מכן, יסמין הלכה לחפש את בעלה.
"אני יודעת לקרוא שעון, מרקו," ענתה הלנה, מצליחה להחביא את הרעד בקולה. רעד אחר, רועם ושקוף, עבר בספינת האוויר הקטנה. רקיע אטום של לילה חיבק אותם בעלטה. "אנחנו מתחילים רק כשיגיע האות".
חיוך לבן מדי הבזיק בתגובה, ג'והאנה זלזלה בה עם מבט שקט, יהיר. בחשכה בקושי היה אפשר לראות אותה - רק עיניים ושיניים, והקווים השחורים העמומים של קעקועים אשר קישטו את גופה הכהה. הלנה נאנחה.
"אם יגיע האות," מרקו השמיע את התיקון המתבקש. "אנחנו מרחפים מעל האחוזה הזו כבר שעות. אם עוד לא תפסו את הצוות הקרקעי, זה רק כי הם ביטלו את התוכנית, או נתפסו."
הלנה עמדה להגיב לו. ההבהוב שהגיע מתחתם הקדים אותה. היא חייכה, לראשונה מאז המריאו. החיילת נקשה באצבעותיה למראה האור, והטייס פתח את תא הספינה. רוח קודרת חדרה פנימה, נושאת איתה ערפילי ענן, מקפיאה את עצמותיהם ומעירה אותם.
"זמן לזוז," הלנה שרקה, וצללה אל האפלה שבחוץ. ג'והאנה עקבה אחריה, חיוכה רק מתרחב. מרקו נאנח באכזבה וקפץ גם הוא.
שלושת הצללים נפלו מהשמיים כמו אלים שגורשו מאולימפוס. הם צללו דרך העננים, חותכים את הרוח, צדודיתם מבליחה בהבזק החולף של ברק. הלנה טעמה את הגשם וסובבה את גופה, גולשת על זרמי האוויר. היא הביטה לעבר חברי צוותה, מוודאת שהם קרובים מספיק. הבוהק העמום של הירח דעך מאחוריהם, נחנק על ידי ענני הסערה. יופי, הלנה חשבה לעצמה. החושך הוא חבר.
הקרקע צמצמה מרחק במהירות אך ג'והאנה הגיעה אליה קודם. רגע אחר כך מרקו הצטרף. הם אחזו אלו באלו, מתקשרים ללא מילים, שאגת הרוח ממלאת את ראשם. הלנה הכווינה אותם לגג האחוזה. ג'והאנה הפעילה קעקוע על גב ידה והרוח הכפילה את עוצמתה, בזמן שהלחץ באוזניהם עלה. הם לא נפלו מהר יותר. זה האוויר מסביבם שנעשה צפוף.
מואטים על ידי מדרגות אוויר שקופות, הצללים נחתו על הגג הרטוב. הלנה סרקה את הסביבה, מנסה להתמצא כשהמטר מעוור אותם מכל כיוון. היא שאפה אוויר קפוא והסיטה את השיער מעיניה.
"הדגלים האלו שם," היא קראה, "הם פונים לחזית הבית. והארובה הגדולה שמשמאל, אני מהמרת ששתי קומות מתחתיה נמצא אולם האירועים."
"מה לגבי הגורגוילים?" מרקו החווה לעבר הפסלים הדוחים שעיטרו את קצוות המבנה.
"סימן לטעם רע במיוחד," הלנה הפטירה.
השלושה התקדמו לחלק האחורי של הגג בזמן שהגשם רקע את טיפותיו על משטח הברונזה, מחריש את צעדיהם. מבט זהיר מעבר לקצה חשף מרפסת אבן שנמתחה מתוך המבנה. מרקו פלט שריקת התפעלות, מתרשם מגני האחוזה שנפרשו מולם, חושיו החדים חודרים את הגשם. חברותיו לצוות, כמובן, לא ראו דבר.
"בזמנך הפנוי," הלנה ספוגה העירה, קושרת חבל לאחת מקרניו של גורגויל קרוב.
"עובד על זה," מרקו מרוכז ענה. עוצם את עיניו, הוא הקשיב לגשם, לומד את דפוסו. הוא לא היה זר למבול, או לקול שהשמיע כאשר פגע בגג המתכת. במהרה הגשם נעשה צפוי, ובמחשבתו, הסאון דהה והתפוגג לכדי הד רחוק. בהיעדרו בלטו קולות אחרים. פעימות הלב של הלנה וג'והאנה, נשימותיו שלו. וצעדים של שומר מנומנם, בדיוק מתחתם.
"עוד לא… עוד לא…" הצעדים התרחקו לאיטם, מהדהדים במסדרון הריק. לבסוף, כשמרקו כמעט חשב שהשומר עלה עליהם או נרדם, הצעדים נכנעו והמשיכו בדרכם. "עכשיו. יש לך דקה."
הלנה זינקה מקצה הגג, גולשת על החבל לעבר המרפסת מתחתם. היא שלפה דיסקית כסופה ועבה והצמידה אותה למנעול הברזל של דלתות הזכוכית. בסיבוב המחוג, שדות מגנטיים החלו לרצד מתוך המכשיר, פורצים את המנעול. רגע אחר כך הדלתות נפתחו. הלנה תמיד ידעה לנצל חלונות הזדמנות.
היא סימנה לחברי קבוצתה, ולאחר רגע השלושה היו בפנים. מסדרון מפואר נפרס מולם, מקושט לעייפה ברהיטים מהודרים, ציורים מרשימים ופוחלצים חסרי מזל. המסדרון היה ניגוד חד לסערה שבחוץ - שקט, מואר, חם ובעיקר יבש.
"צעדים משמאל, טיפוס כבד, עשרים שניות" לחש מרקו, והלנה לא יכלה שלא לתהות אודות טבעם החולף של רגעים נוחים. היא לקחה עשר שניות לסחוט את שיערה, חמש ללכת אל פינת המסדרון, שלוש להתמתח, וסימנה לג'והאנה להשתיק את האזור רגע לפני שהשומר הגיח מעבר לפינה.
"רגע, מ-" היה כל מה שמרקו הספיק לקרוא משפתי הבחור לפני שהלנה הטיחה את ראשו בקיר. בהבזק של תנועה היא לפתע אחזה בו, לופתת את גרונו בחניקה, חוסמת את אספקת הדם לראש. כעבור מספר רגעי מאבק אילמים, גופו המגודל של השומר נרפה, ונחבט ברצפת המסדרון בשקט מופתי. מלאכותי. הלנה, חסרת קול, אמרה לג'והאנה להתיר את שדה הדממה.
"יופי, החלק הקל מאחורינו. עכשיו, אם תואילו בטובכם להתלבש בהתאם - חוששתני שמקפידים פה על קוד לבוש, ולא הייתי רוצה להעליב את המטרה שלנו."
***
יסמין סן קלייר כמעט נעלבה מהאירוע המשמים הזה. היא ישבה על אחת הספות בקצה האולם, לוקחת עוד לגימה מכוס שמפניה שהייתה יותר יקרה מאיכותית, ובלעה אנחת שעמום. היא צפתה בבעלה, רפאל, נבלע כהרגלו בקהל שהלך והתגודד מסביבו. סיפורי המלחמה המושחזים שלו תמיד הצליחו למשוך אוזניים במסיבות יוקרה כאלו. בעלה היה פטריוט אמיתי, אחד שתמיד ידע איך לפרוט על מיתר הלאומיות של אנשים. אבל הניסיון לימד אותה שגם המאזינים הלהוטים ביותר לעיתים פשוט זקוקים לחסותו של רפאל, וליקוק מושקע היה מחיר זעום כדי להתחבב עליו. לא שהיא נמנעה מאותה אסטרטגיה.
נעימת כינור וקלידים הגיעה לאוזניה, אחת מוכרת. יסמין חשבה שהיא שמעה אותה בעבר אבל לא הצליחה להיזכר במילים. היא חיפשה בעיניה את הנגנים אך רחש הפטפוט של האורחים הדהד מסביב והסווה את מקור המוזיקה. עיניה נחתו על החיוך של בעלה, נוצץ כמו החליפה והשיער הכסופים שעיטרו אותו, קורן כמעט. הנברשות מעליהם היו כה בהירות עד שיסמין הבינה שללא שעון, אין דרך לדעת אם בחוץ יום או ליל. היא הסתכלה שוב על שעון הקיר שלידה - שבע דקות עברו מאז המבט האחרון. שיא חדש.
"שוב בצד, מרגלת אחר הטרף," קול מוכר אמר מאחוריה. יסמין אזרה את החיוך המקסים ביותר שלה לפני שהסתובבה לפגוש את אלקסיי. הוא היה אדם נמוך ורזה, עם עור חלק מדי ביחס לגילו ועיניים חשדניות. אלקסיי, ראש חטיבת המודיעין המסכל, יריב פוליטי של בעלה ונחש ממדרגה ראשונה. נראה שאפילו הוא השקיע, לבוש בחליפה לא רעה עם שיער מבריק ומסורק לאחור.
"איזו הפתעה נעימה," אמרה יסמין, משחקת בטבעת הנישואים הכסופה שלה, "חשבתי שהאירועים הראוותניים האלו משעממים אותך. משהו השתנה?"
"הלוואי, ההגעה לכאן היא יותר מטלה מבילוי. מדי פעם בפעם צריך להראות סימן חיים בקרב החלונות הגבוהים, אחרת שוכחים ממך. הרי המוניטין של אדם מושפע יותר מקשרים חברתיים מאשר הישגים אמיתיים, ומוניטין מוביל לתקציבים. אותה עובדה מנוצלת על ידי השרמנטיים חסרי התועלת שבינינו כדי להגיע לתפקידים לא להם," אלקסיי הגיב בלי טיפה של היסוס ולגם מכוסו. שניהם הסתכלו על רפאל נושא נאום מאולתר לקבוצת חברי מועצה.
"זו מרירות שאני שומעת בקולך?"
"לא, זה רק היין."
"חבל, דווקא מחמיאה לך הכנות. נסה להשתחרר קצת, זו מסיבה, לא מבצע."
"אני חושב שאת זקוקה לעצה הזו יותר ממני," הוא העביר עליה את עיניו, "מבין שנינו, את הזרה כאן. במקומך הייתי מנסה להשתלב באווירה, אני בטוח שמכובדים רבים ישמחו ללקק לאישתו המסתורית של הגנרל הגיבור שלנו."
"ואתה, איך תשרוד את העינוי הזה לבד?"
"אני? אמשיך לעשות את מה שאני טוב בו."
"להיות פרנואיד."
הנחש הנהן.
יסמין גלגלה את עיניה אך נאלצה להסכים. באנחה קלה היא ניתקה ממקומה והחלה להתקדם אל הקהל, מקווה שהרעש והמוזיקה יצליחו להשתיק את התסכול שבראשה. לאלקסיי הייתה נטייה להגיד את האמת איפה שכואב. היא באמת הייתה זרה. מולה חלפו אנשים רבים: קצינים, בירוקרטים, שופטים, בכירי ממשל. משרתי האומה. מקצתם היא הכירה, אחרים היו חדשים לה. אבל כולם הכירו אותה, את אישתו יוצאת הדופן של רפאל סן קלייר, הזרה שהגיעה מהים.
מסביבה ההמון הלך והתערבל, אנשים בלבוש מהודר ריכלו וצחקו, רקדו ואכלו ומהלו יוקרה בכוח לכדי קוקטייל מפתה. החיוכים המזויפים כמו כיתרו אותה, חוברים למוזיקה והאורות כדי לסחרר ולהתיש. היא באמת שנאה מסיבות. שנאה את הגינונים והשמות שצריך לזכור, הרכילות היבשה והאידיאלים המלאכותיים. עם לשון מספיק מלטפת, גם מס שפתיים הוא תשלום ראוי למען מטרות המפלגה. כמובן, בשביל מותרות כאלו צריך קול. יסמין ידעה שרוב האזרחים מחוץ לאולם הזה נחשבו פחות מאילמים. היא הייתה אמורה להיות אחת מהם, עוד נקודה חסרת פנים בהמון הגס. האורחים ידעו זאת, היא הרגישה את העוינות מאחורי פני המסכה שלהם. גם היא ידעה זאת. אבל יד הגורל החליטה אחרת, ושלפה אותה לתוך בדיחה עם שורת מחץ שאיחרה לבוא. מחשבותיה לקחו אותה הרחק מאור הנברשות, לקרני השמש של זריחה עתיקה.
עם שחר היא הגיחה אל החוף, נישאת על אחת מספינות הפליטים הבודדות ששרדו את המסע דרך הים המזרחי. היא למדה את השפה, עשתה את עצמה שימושית, מוכנה לעבוד בכל מקום שיספק בטן מלאה וקורת גג. זמן קצר אחר כך היא פגשה אותו. הם היו צעירים אז, היא ורפאל והמלחמה. ושלושתם נותרו יחד. לעיתים היא מתקשה להיזכר בחייה הישנים, לפני שכף רגלה נגעה בחוף. לפני…
"יקירה!" רפאל הופיע לצידה בהבזק כסוף, חיוכו מחויט על פניו. "הנה את, חיפשתי אותך כל הערב."
"אני יכולה להיות חשאית לעת צורך."
"ידוע, אך דווקא אין צורך. יש גבול לכמה שאפשר לשעשע רמי מעלה בסיפורים לעוסים, לא? את מאפשרת לי לברוח מההמולה הזו."
"זה מחמיא אהובי, ואפילו הייתי משתכנעת בנסיבות אחרות. אבל אתה נהנה פה יותר מכולם, זה ברור."
רפאל נאנח. "אני יכול להתחמק מחוליות חיילי האויב, לברוח מכלבי ציד ולהערים על מתנקשים. אבל ממך, אין לי הגנה."
יסמין נזכרה כמה בעלה יכול להיות רומנטי.
היא אחזה בידו והפנתה אותו לכיוון הבמה, היכן שלהטוטן התחיל להריץ את מופע הבידור של הערב. "שמור את הרוח הזו לשיחות הבאות. הלילה עוד צעיר, ובוודאי יש אדם או שניים באולם שעוד לא הספקת להרשים."
"תני לי רק להשקות אותך כראוי," הוא מחא, וסימן בידו למלצרית להביא להם שתי כוסות נוספות של אותה שמפניה מחרידה.
"לחיינו," רפאל אמר, ושניהם שתו. הוא נישק אותה לשלום ונבלע שוב בקהל.
יסמין הושיטה חזרה את הכוס למלצרית. הלנה לקחה את הכוס הריקה והשיבה אותה למגש עם יתר הכלים המשומשים. בדרכה חזרה, היא הנהנה לעבר הפסנתרנית המקועקעת שבקצה האולם, וג'והאנה השיבה לה חיוך בחיוב. היא ניגנה את התווים המוסכמים לתוך זרם המנגינה, ואוזניו החדות של מרקו - שבדיוק להטט חמש סכינים על הבמה במרכז האולם - קלטו את המסר. הוא הקדים את שיאו של המופע, מושך יותר ויותר עיניים לכיוונו.
עם התאבכות הקהל עיניה של יסמין החלו להיאפל. נקודות כהות בקצה שדה הראייה תחילה, ואז כתמים, שחורים וכבדים, סוגרים עליה. מנגינת הפסנתר המוכרת התעצמה, חונקת את יתר הצלילים בחדר, לא נותנת לה לנשום. היא חיפשה פינה שקטה, איזה חדר ריק להתאושש בו. במוחה היא סרקה את האפשרויות.
רעל? לא סביר. כמו יתר אנשי השלטון וקרוביהם, היא הקפידה על נטילת הנוגדנים. הגנה דומה הייתה תקפה לגבי חולי. למפלגה אין משאבים לבזבז על חוליות חלשות, חוסן ביולוגי הוא בגדר חובה בקרב חבריה, וכל האמצעים כשרים כדי להשיג אותו.
אולי זו רק חולשה חולפת, היא שיקרה לעצמה, מועדת לכיוון היציאה מהאולם. אולי זה האלכוהול. כך או כך, שיקול דעתה המתערפל הנחה אותה להתרחק, למצוא מחסה, לחסוך מבוכה. בהחלט הספיק לה להיות זרה, המילה שיכורה יכלה להצטרף לרשימת תאריה ביום אחר. העקבים הארורים חברו לשמלה והכשילו אותה, ורק ההיאחזות בווילון קרוב מנעה את נפילתה. מעבר לו, דלתות זכוכית, היציאה. היא כל כך קרובה.
ואז הכתמים השחורים ניצחו. אפילו החיוך הטיפשי של בעלה, קורן באיזה אופק נידח, לא הביס את העלטה שכיסתה הכל.
***
"בשביל זה כל הסיפור? בשביל הדבר הצנום הזה?" מרקו החווה בכלליות לגופה הכבול, חסר ההכרה של יסמין. "היא באמת פרינססה. בטוחה שלא טעית בזיהוי?"
הלנה הנהנה בשקט. "מרגלים טובים באים באריזות קטנות."
"קטנות ויפות," הוא הוסיף, נשען על חבית מורמת שנחה על מדף עץ כהה. מרתף היין היה חשוך, לח ושקט. הבידוד היה טוב, אפילו הוא לא הצליח לשמוע את המסיבה שמעליהם. מהיין הוא דווקא לא התרשם, אבל זה לא מנע ממנו לפתוח עוד בקבוק. פקק השעם התגלגל לרגליה של הלנה, שהייתה עסוקה בתליית שקית עירוי מאחד המדפים.
"בהתחשב בנסיבות," מרקו המשיך, "'נכנס יין יצא סוד' היה אמור להספיק לנו, לא?"
הלנה שלפה בקבוקון זעיר מחגורתה וטפטפה מספר טיפות לתוך השקית. "זה לא סם אמת רגיל, מרקו. כוהל, אלימות, הם יכולים להוציא אמת מאנשים. אבל הם לא יכולים להוציא מהם את השקר." היא הסירה את המעטפת הסטרילית מהמחט והחדירה אותה בתנועה חלקה אחת לווריד ידה השמאלית של יסמין, מסיימת את הפעולה עוד לפני שגופה הספיק להתקשח.
הפרינססה התעוררה בתגובה, משתנקת ומשתעלת, גפיה הכבולים נאבקים באינסטינקטיביות נגד החבלים והכיסא. הכאב הפתאומי שלף אותה מהאין השחור של אחורי תודעתה לעבר אפלת המציאות. עיניה המכוסות ניסו להפריד, להבדיל בין החושך של העולם לחושך שעוד רקד בתוך ראשה. כשהיא ניסתה להסדיר את נשימתה יסמין הבינה שפיה קשור גם הוא. שללו ממנה את החופש לצרוח. לא שהיא תכננה.
"גבירתי," קול נשי, מאופק, נשמע מעבר לרעלה האטומה, "התנצלותי הכנה עבור האופן בו סודרה הפגישה הזו. זמנך כמובן יקר לנו, וכבודך לא פחות, ואין בכוונתנו לפגוע באף אחד מן השניים. אב-"
תגובה מעומעמת של יסמין קטעה את רצף ההודעה. מרקו העיף מבט למפקדת שלו, וזו הנהנה באישור. הוא התיר את פיסת הבד שחסמה את פיה של יסמין.
"זו חטיפה או משלחת דיפלומטית?" יסמין חזרה על תגובתה בקול צרוד אך יציב.
"סבלנות, בבקשה," הלנה ביקשה את שחסר לה והמשיכה להקריא מהמכתב שהוכן מראש. "אבקש להזכיר לגבירתי מספר דברים. הראשון, את שמה, אשר כובל אותה מעבר למגבלות המצפון והמוסר."
ההודעה לא אמרה דבר ליסמין. המילים עברו וחלפו, בלתי נראות, כמו משב רוח בשדה רחב ידיים.
"השני, את ביתה האמיתי והיחיד, ממנה הגיעה ואליו תשוב בבוא העת."
הפעם הרוח התגברה, עושה שמות בתבואה. היא ראתה את היבול מתקפל ודועך, נרמס על ידי הכוח השקוף. מסעד הכיסא חרק יחד עם עצמותיה כשגופה החל להגיב לסם. הרוח צרחה באוזניה, שמות מוכרים שלא שמעה מעולם. בין גלי החיטה והאבק הבהבו סיפורים של אדם אחר, זיכרונות מגלגול קודם. יסמין עצמה את עיניה רק כדי לגלות שהן כבר עצומות. היא ניסתה לאטום את אוזניה אך ידיה בגדו בה, זרות ומתות, משתפות פעולה עם האויב. רק מילותיה הלחושות של הלנה עלו על שאגת הרוח.
"והשלישי, את נדריה, אשר נחתמו בדיו ובדם."
כיסוי העיניים ירד והאפלה החדה של המרתף כמעט חתכה את עיניה. השדה הזהוב שרף את דמותו לשולי ראייתה, מבזיק ומתפוגג לסירוגין בפינות של החדר. אוויר קר מילא את ריאותיה, עבש ורטוב, מוכר. השמש נעלמה והלנה תפסה את מקומה, מסתכלת עליה כמעט ברחמים. כמעט. המבט העביר צמרמורת ביסמין, רעד רועם ושקוף.
"איך קוראים לך?"
"יס-יסמין, סן קלייר."
"לפני הנישואים."
"יסמין לבארי," התשובה יצאה מעצמה.
"מאיפה הגעת לדסאטור?"
"מהים."
"לפני זה."
"מביילור," יסמין נשפה. נשמתה אמרה לה שהיא דוברת אמת.
השאלות המשיכו, מקלפות אט אט את זהות השבויה. מרקו תהה אם אחרי מספיק קליפות מוצאים משהו אמיתי או שאנשים הם פשוט קליפות כל הדרך פנימה. הוא החל לשוטט ברחבי המרתף, מנסה לחשב את סיכויי הצלחתו לפלח הביתה בקבוק או שניים. לפי הטון הוא זיהה שרוב השאלות של הלנה הוכנו מראש, אך חלקן היו טבעיות, תגובה למצב, ניסיון לשמור את יסמין על הקו הדק בין אטימות לטירוף. הוא שמע על סוכנים רדומים, אבל תמיד הניח שהם זוכרים את זהותם המקורית. כנראה שהיום כבר אי אפשר לעשות הנחות במקצוע כזה.
אולי אנשים הם לא קליפות, הוא חשב, אלא דפים, כמו בספר. מרקו לא הבין הרבה בנוירוכימיה, אבל הוא ידע שקל יותר לשרוף ספרים מלכתוב אותם. הוא קיווה שהלנה יודעת מה היא עושה.
"מה את זוכרת מהבית?"
"אצולה," ענתה יסמין לבארי. "לא, מלוכה," ענתה היתומה שחיטטה בפחים וישנה בסמטאות של דסאטור. "משתים וסעודות וסיפורים, וחובה בלתי נמנעת. אחי התגייס ונלחם מעבר לגבול. אותי שלחו לתפקיד אחר…" זה היה מגוחך, משוגע, הסיפור כולו. סן קלייר סירבה להאמין. אבל התשובות הגיעו מתוכה, ממקום עמוק כל כך עד שפחדה להיבלע ולהיעלם אם רק תביט לעברו. היא זיהתה שמץ של הנהון בפניה של הלנה והבינה שהיא נותנת את התשובות הנכונות. אם תמשיך, החוטפים שלה ישיגו את מה שבאו בשבילו, והיא תהפוך לנטל שצריך לטפל בו. היא צריכה לקנות זמן. סן קלייר לקחה את הפיקוד.
"...שלחו אותי אל הים המזרחי, משלחת דיפלומטית, אבל שודדים פשטו על הספינה שלנו," יסמין שיקרה, "מכרו אותי כשפחה. שנתיים של סבל, נתונה לגחמותיו של איזה אדון דרומי עלוב. ברחתי עם האחרים כשהמלחמה הגיעה גם לשם."
הלנה נאנחה וקיפלה את המכתב. היא נתנה לדממה לפורר את סיפורה של יסמין. היא שמה לב שהשקט מטריד את האורחת שלה, אז היא חיכתה עוד קצת לפני שפצתה את פיה.
"את יודעת, לא שלחו אותנו לפה כדי להשיג מידע. זה התפקיד שלך. את יכולה ללהג שטויות או לשקר או להישבע באימך המנוחה, ממש לא אכפת לי. מחר בבוקר אנחנו ניעלם, ואת תמשיכי להיות סן קלייר כלפי חוץ. אבל שמך וזהותך האמיתיים, הגחלים הלוחשות האלו, הן לא יכבו בשנית. הן ימשיכו לבעור, יכפו עלייך להמשיך בחובתך ולאסוף מודיעין עד השלמת חובותייך למולדת. ואת תיעני לקריאה, לשבועה שחתמת בדיו ובדם. או שהגחלים יכלו אותך. או אנחנו. או המודיעין המסכל." הלנה קשרה מחדש את הרצועה לפיה של יסמין. הזמן שלהם הולך ואוזל, בקרוב יתחילו לחשוד בהיעדרה. "זו לא סתם שורה יפה, את יודעת. דיו ודם."
עוד רעד עבר ביסמין, מרחיב אישוניה, מקפיא את ליבה. החלל מאחורי הלנה דעך והטשטש לכדי כלום. צל נע ברקע.
הלנה הפשילה את שרוול זרועה הימנית של יסמין, חושפת כלפי מעלה אמה בצבע ענבר. היא שלפה מבחנה זעירה וטפטפה שלוש טיפות באמצע האמה. יסמין כמעט צרחה כשהחוצמה החלה לאכל את עורה, מקלפת שכבה אחר שכבה בזרוע הכבולה. היא הזדעזעה במושבה, הכאב משתק את ריאותיה ומציף את מוחה. יש בה חלק שכבר מכיר כאב, שנבחן וחושל בו. חוסר אונים, לעומת זאת, זה עינוי אמיתי. אז היא לקחה את הבחירות הקטנות בהן היא כן שולטת. היא לא צרחה, היא לא בכתה, רק הישירה מבט להלנה ורעדה בסבל וזעם. שאגת השדה הזהוב הדהדה במרחק.
החומצה תססה וגוועה, חושפת בשר אדום וחוט זהוב דקיק, ספק רקום, ספק מקועקע אל מתחת לעור. סמל הלביא של ביתה התעורר מתרדמתו. יסמין לבארי הקיצה יחד איתו.
צליל הדריכה של פטיש נשמע מאחורי ראשה של הלנה. לאט, לאט מאוד, החיילת הרימה את ידיה והסתובבה לאחור, חושפת את פניו הקרירות של אלקסיי. הוא אחז באקדח בידו האחת, דוחק את הלנה לקיר. בשנייה הוא שלף אולר מתקפל והחל לשחרר את ידיה הכבולות של יסמין, עיניו לא מרפות מהאויבת. החדר התפקס מחדש, ויסמין הצליחה לראות את האיש בחליפה השחורה שרוע על רצפת העץ.
"בדיוק בזמן," אלקסיי מלמל.
"יכולת להקדים קצת," יסמין השתעלה.
"עדיף עכשיו מלעולם לא." אלקסיי סיים לחתוך את כבלי ידה הימנית של יסמין, נותן לה את האולר. יסמין ניתקה את עצמה מהעירוי הארור והמשיכה במלאכת השחרור עבור יתר הגפיים.
ראש המודיעין המסכל הביט בסקרנות באורחת הלא מוזמנת, כמו נחש המתפעל מעכבר שהעז לפרוץ למאורתו. עם האצבע עדיין על ההדק, הוא כבר התחיל להריץ בראשו תרחישים שיוכלו להסביר את המחדל, ואת המשמעויות לעתיד. אבל כעת הם בהווה, ויש לו איום לאתר, למדוד ולמגר. הטרף מולו רק הרימה ידיים וניסתה להחביא את פעימות ליבה הדוהר מאחורי מסכה של אדישות.
"להסתוות כמלצרים זה חכם, גם אם נדוש," אלקסיי פתח, מנסה לדלות פרטים.
"זו מחמאה בשבילנו או עלבון בשבילך?" הלנה הדפה.
"קצת משניהם. איך תכננתם לצאת?"
"תכננתי לבקש יפה, אבל גברת סן קלייר התבררה כפחות ידידותית משציפיתי."
"כמה מכם כבר בתוך המתחם?"
"ארבעים ושישה, כולל נגן הקלרינט והעציץ בכניסה," הלנה ענתה בטבעיות.
אלקסיי חייך בפעם הראשונה באותו לילה. "יקירה, שנינו מכירים את המשחק הזה. שנינו היינו מעדיפים לתת למוזיקה ולגשם להמשיך בשלהם ולהסוות את צעדינו, לתת לאחרים לרקוד ולהשתכר, רק לא להתלכלך בעצמנו. אבל השעה כבר מאוחרת מאוד, ותאונות קורות. עם כמה שאצטער להכתים עוד חליפה בדם, אני אתעצב עוד יותר אם אתן למי משותפייך לחמוק. את לא צריכה את הברך שלך כדי להגיד לי את האמת, נכון?" אלקסיי כיוון ולחץ על ההדק.
בין הפטיש לתרמיל הופיעה אצבע עטורת טבעת כסופה. מגיחה מאחורי אלקסיי, ידה השנייה של יסמין קברה את האולר בצווארו, הזרוע רושפת באור הלביא הזהוב. "אתה פטריוט אמיתי," הלביאה אמרה לנחש. "לצערי, גם אני."
יסמין לקחה ממנו את האקדח ופרקה את הכדורים. את להב האולר השאירה במקומו, אך השכיבה בעדינות יתרה את אלקסיי. היא צפתה בו מתפתל, טובע בדמיו על רצפת העץ, עד שגופו חדל ועיניו כבו. הלנה לא אמרה דבר. יסמין הביטה בסמל הצרוב על אמתה ומלמלה לעצמה דבר מה בשפה שלא דיברה זמן רב. המילים היו כבדות בלשונה, מסורבלות. אך השנים לא שחקו את משמעותן.
"אני מאמינה שבידך מסר אשר מיועד אליי," יסמין אמרה בלי להסתובב. המכתב עבר לידה המושטת. בזמן שהמרגלת סרקה את תוכנו, הלנה הרימה על כתפה את מרקו חסר ההכרה. יסמין קיפלה את המכתב והצפינה אותו בין קפלי שמלתה.
"אני אטפל בבלגן הזה," יסמין אמרה. "רק תדאגי לצאת בלי לעורר חשדות."
הלנה הרכינה את ראשה באישור, ושתי הנשים נפרדו ללא מילים. זמן קצר לאחר מכן, יסמין הלכה לחפש את בעלה.
